מאמר מאת: עירית פרידמן

כשאנחנו מתחייבים למשהו בחוץ, אנחנו מתחייבים בעצם לעצמנו.
כל מחויבות אמיתית מבחירה נובעת מאהבה.
מחויבות באה מתוך אהבה, מנתינה, ממעשה האהבה שאומר – ליבי שלך. לא אעשה דבר שיפגע בך.

מחויבות אינה תלויה בדבר. בדיוק כמו אהבה.
אחרת היא נהיית סיפוק של צורך.
אם בחרתי להתחייב – אני מחויב. קודם כל לעצמי.
מתוך המחויבות הזאת, אבחן מאיפה אני פועל – מחוסר או משפע.
מכאב שמבקש ריפוי או מאהבה וחופש.

ומתוך אותו המקום, אני לא אברח, לא מעצמי, אלא אתבונן ואצור מחדש, את האהבה, התקווה.

מחויבות שתלויה אם טוב כרגע, אם אני מסופק, אם טוב לי, היא לא מחויבות אמיתית.
היא שעשוע. היא לכאן ועכשיו בלבד.
היא לא להיקשר באמת. לא להתחייב. לחיות על מזוודות.
כי כל רגע משהו עלול להשתנות.

מחויבות היא ברית, והיא נובעת מהלב, מדאגה, אהבה, אכפתיות, מעשיה ומנתינה.
מקרקע, מבסיס, מאריה ולביאה, מאל ואלה, מאהבה טהורה.

בלי לב אין מחויבות.
מחויבות לא באה לכבול.
מחויבות באה להעניק
ומתוך הענקה אמיתית, בסיס יציב, אהבה איתנה, אפשר לעלות בתאוריית הצרכים של מאסלו אל עבר ה"חופש", החופש שנמצא בתוכנו. בבחירה אותנטית.

קל מאוד לברוח ממחויבות.
כש"חתמת" על מחויבות – האדם יכול להבין משהו מאד עמוק בתוכו (אין לאן לברוח..)
הרי אם הכל בחוץ הוא שיקוף של מה שבתוכי,
מה המחויבויות שלי אומרות עלי?
אם הכל הוא שיקוף של מה שבתוכי, ההתבוננות במחויבויות שלנו והתחושות שלנו יכולה ללמד אותנו הרבה.

למה אני מחויב בחיים שלי?
מה מתוכם מתוך בחירה אותנטית שלי?

 

Photo by NeONBRAND on Unsplash