מאמר מאת: רפיק ידידיה

הניאו-טנטרה היא תורה פרקטית, ארצית מאד שמציבה לעצמה מטרה ברורה:
לחתן את האדם עם ההפך שלו.
להשכין שלום פנימי בין הרצונות הסותרים של הנפש.
אלא מאי, שאין שלום.
הגבר נמשך אל האישה ופוחד ממנה. האישה נמשכת לגבר וכו

סקס זה מלחמה

ראו את הכלבלב החמוד שלכם חוזר שרוט מלילה בחוץ שבו הוא כירכר עם עוד חמישה זכרים סביב התחת של איזו מיוחמת. שמעו חתולה צורחת כשהפין המשונן של הזכר יוצא ממנה.
נכון, סקס וכאב הלכו תמיד ביחד. עד היום יש מי שמתגעגע לימי האדם הקדמון (נבוט בראש והוא גורר אותה בשערות למערה). עד היום ה'פרס' לחיילים במלחמות שבטיות באפריקה הוא האישור לאנוס את נשות השבט האחר. אחרת למה שגבר יצא לקרב? למה שיסכן את עצמו? התשובה ברורה: כאשר המהות הגברית היא להפיץ את הזרע שלך, אתה נמצא במלחמה בלתי פוסקת נגד גברים אחרים על הביצית של האישה. כלומר, במובן הכי טבעי, בסיסי ויצרי – סקס זה מלחמה.
אנחנו כאן בלוז לוז סיטואישן. מחד גיסא, אם לא נותנים לה ביטוי, אם סוגרים את האגרסיביות הזאת ומדחיקים אותה, שוללים ממנה את היסוד הטבעי שקיים בה, המינים ירגישו חסרים. שהרי אישה באיזשהו מקום פנימי ועמוק רוצה שהגבר שלה יהיה חזק, כובש, חייתי ויש לזה מקום. מאידך, כניעה לתבנית הזו שבה רק  הגבר יוזם את המשגל, הגבר שולט בו, מביים אותו, מנהיג את הקצב שלו זה ויתור על כצל מה שהוליסטי בסקס. אין בזה את התענוג שבכניעה. שבשחרור. שבקבלה.
זוהי האמת העצובה. הקורבן הראשי בעייני במלחמת המינים הוא הגבר שמפחד מרכות וחולשה. זה שעבורו האימא, הנשי, הוא ה"אחר", זו שאי אפשר להזדהות איתה ולכן הופכת אותו לקורבן של חיפוש מתמיד למציאת העצמי הגברי שלו. בעייני זהו חיפוש סזיפי, חסר תוצאה, שבמהלכו הילד לכאורה לומד גבריות מאבא שלו, מדודים, מגיבורים-על בסרטים (או בסרטים כחולים), אבל בפועל מרגיש תמיד שכשל במשימתו להדמות לאידיאל הגברי, כי בניגוד לאמא שהיא הקונקרטי האדמתי, האבא הוא תמיד מטפורי, אוורירי, אידיאל בלתי מפוצח לנצח. הרי אבא לא מצא את עצמו (כמו סבא לפניו) ולא יודע מהו גבר ולכן אין לו מאיפה להביא תשובות ונקודות ציר שיתמכו בחיפוש של ילדיו. זו הסיבה שבמציאות (וזאת אני שומע מגברים רבים) החיפוש אחרי אישורים לגבריות שלנו לא מסתיימים לעולם.

נשיות היא הטבע כולו

אם כן, ניתן לסכם עד כה: זכר הוא זכר מתוקף העשיה שלו. הוא יוצר את עצמו בחיפוש מתמיד אחרי אישורים. נקבה היא נקבה מתוקף מהותה. לעומתו היא יוצאת לאוויר העולם מתוך מיכל שדומה לה, היא רואה שיש לה פות, כמו לאמא, כמו לסבתא וכו', ומכאן ההיפרדות הפיזית מאמא אינה טראומטית ואינה קטועה אלא היא ממשיכה והופכת להזדהות פסיכולוגית: הילדה משתתפת בפעילויות של אמה, מטפלת בבובות ואפילו שתיהן אוהבות את אותו גבר. המהות שלה מוצקה יותר משל הבן, היסוד שלה נטוע עמוק בנפשה וזאת יודע כל אחד: בסופו של דבר האישה חזקה מהגבר וביסודה מבולבלת ממנו פחות. שלמה המלך אומר זאת בפירוש: "שְׁלשָׁה הֵמָּה, נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי;  וְאַרְבָּעָה, לא יְדַעְתִּים.  דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר, בַּשָּׁמַיִם- דֶּרֶךְ נָחָשׁ, עֲלֵי-צוּר; דֶּרֶךְ-אֳנִיָּה בְלֶב-יָם- וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה." (משלי פרק ל')

איך הגבר מוצא את דרכו בעלמה? שואל את עצמו החכם באדם, האיש שהיו לו 700 נשים ו 300 פילגשים. איך מבינים אותן? וכדי להעצים את תחושת הפלא הוא ממשיל את דרך הגבר במסתורי הנשיות לדרך הנשר בשמים, או ספן באוקיאנוס או נחש על האדמה. האישה בדוגמאות מיוצגת ע"י הטבע: שמים, אדמה או ים. האישה היא כל החומר ביקום, נע במחזוריות, בלתי יציב, לפעמים סוער ולפעמים רגוע, חסר הגיון או עקביות. והגבר כולו קטנות ממוקדת, חץ זעיר בתוך המרחב האין סופי ומשלי אומר לנו שזה פלא. איך הנחש מצליח למצוא את דרכו? איך גבר לא הולך לאיבוד בתוך האישה?
עד עכשיו התשובה של הגבר היתה – אני אשלוט בה. בנשי האישי או בנשי הכללי (הטבע), אני אכופף לו את היד, אנתח אותו לגורמיו, שהרי הוא במילא כלי אז אני אהפוך אותו לחפץ, אני אשים לה רעלה, פאה, אכרות לה את הדגדגן, אקשור לה את הרגליים, אשפיך לה על הפנים.
הגבריות לא יכולה להתמודד עם הנשיות ולכן רוצה להשפיל אותה. כל פעם שגבר מזלזל באישה (שומע בדיחה על בלונדיניות, מקלל נהגת בכביש, רואה איך מפליקים לה בתחת בסרט כחול) הוא חוטף גירוי מיני קטן ונמוך, כי לרגע הוא נוגע במקום הזה, במלחמה הזו שבה כמעט תמיד גם הוא מפסיד.
"במערכת יחסים עם אישה, עונשו של הגבר על כישלונו הגופני לשרתה כאלת האהבה, הוא רגשנותה העריצה" כותב בארי לונג המורה האוסטרלי שהלך לעולמו לפני שנתיים, "עד כמה שלא יאהב אותה יום אחד היא תזעזע תדהים ותהרוס אותו כשתחשוף בפניו את לילית, השדה הנקבית של הרגשנות"
כל עוד האישה אינה מוערכת כיסוד הטבע שהיא אומר בארי לונג, הגבר לא יכול לקבל את סמכותו האבודה. לכן אם הזוגות לא ילמדו לעשות אהבה ויתעלו אותו למעלה, אזי סקס במתכונתו הכי בסיסית, יהיה וישאר מקום לשחרור אגרסיות. הגבר נמצא בריגוש מיני תמידי גבוה משל האישה. הוא מתרגש ממנה יותר משהיא מתרגשת ממנו, ולכן פולט מהר או חווה אימפוטנציה. הצפייה שלו מעצמו והאכזבה שבאה תמיד מובילה לתסכול מיני ולתוקפנות רגשית בעוד שאצל האישה חוסר הסיפוק שבמפגש גורם להן לצלול שוב ושוב לעולם של פנטזיות שלא יתקיימו לעולם.
כאשר שואלים את המורה דיוויד דידה על מלחמת המינים, על ההתנגדות החזקה שיש לנשי מהגברי הוא מסביר לוקח את האנלוגיה של שלמה המלך ומרחיב את השאלה: "אין שום מצב לשלוט בה וזה חסר טעם בכל מקרה. הנשי הוא תמיד חזק יותר מהגברי. זה כמו להגיד , אני הולך לשלוט בים. הרי כל העולם הטבעי הוא נשי. לכן מלח טוב מנווט באוקיאנוס, יש לו הבנה אינטימית עם דרכי הים, הוא מכבד את הים כי הוא יודע שלא משנה כמה ישתדל – אם הים ירצה למעוך אותו הים ימעך אותו… וזה בדיוק המצב בינך ובינה. כל מה שאתה יכול להציע לה זה את מרכז ההוויה שלך. בזה היא לא יכולה לגעת."
האמירה של דיידה היא מקורית ורעננה. הוא אומר שבגלל שהמהות של הגבר היא העשייה, הפתרון עבורו כדי לצאת ממלחמת המינית הוא להיכנס למרכז הנפשי של עצמו, כלומר למקום של האי-עשייה. מקום שאולי מנוגד למהות שלו אבל משלים אותו. תן לה את מרכז ההוויה שלך. היא כועסת ואתה נוכח. היא מותחת ביקורת ואתה נוכח. היא עושה איתך אהבה פרועה ואתה נוכח. למתבונן מהצד זה יראה משפיל, כמו שאמרו הגששים, תהיה גבר תשפיל את עצמך. תהיה סמרטוט. אבל בעצם עמידתך האיתנה מול משברי האוקיאנוס הצולפים, אם אתה נשאר ער, מודע, על משמרתך, ספן שיודע שגם הסערה הזו תחלוף, אתה בעצם מגלם את היסוד של הגבריות בטבע וכך ניצחת במלחמת המינים בלי להיכנס אליה בכלל.

 

על הפחד של הגברי מהנשי

גברים רוצים אישה קטנה. למה? בגלל שהם לא סגורים על עצמם. אישה גדולה מקטינה אותם. ומי היתה האישה הגדולה הראשונה? איפה זה התחיל לנו?
אצל אמא.
אנחנו מקבלים את מלחמת המינים הטיפשית בטבעיות כזו מפני ששורשיה טמונים כל כך עמוק בלא-מודע שאין לנו שום זיכרון מהתקופה שנחנו בתוך אמא בלי מאבק.
השאלה "מי אני" באה יד ביד עם הגילוי של הילד (בערך בגיל 3) שמתנדנד לו פין בין הרגלים, והיא מביאה איתה חוסר מנוחה שלא נגמר עד יום מותו כשבבית חולים על ערש דווי עוד ינסה להציץ לאחיות. השאלה "מי אני" לא היתה מביאה לכזה בלבול אצל הגבר, לחיים של מרדף אחרי אישורים שהוא גבר, אילולי בגיל שלוש הוא מגלה שלו יש בולבול ולאמא יש פות.
לכאורה שלב חשוב בהפיכתו לגבר, בפועל – תחילתה של הנפש הגברית ההישגית. כי כאשר הוא מבין שאין לו פות, הוא בעצם נאלץ לשלול את המקום שממנו הוא בא. הוא פוסל את הקשר עם הדמות החשובה ביותר שהיתה לו בראשית חייו ומתחיל להסתכל החוצה לחפש תשובות. השלילה של האם משאירה אותו עם חור שהוא צריך למלא; מה אני? מי אני? זו השאלה שמלווה גברים כל החיים אח"כ: מה זה להיות גבר? איך אני מצדיק את גבריותי? והתשובה הראשונה שהבן מקבל היא על דרך השלילה: בן זה  לא בת.
אלה השורשים של דחית הרכות, ופסילת הרגשיות שהופכת את הגבר לאחלה חייל במלחמת המינים. כי בתודעתו הרכה, הילדית, נוצרה תבנית שכדי ליצור את החיובי, צריך להפוך את כל מה שהוא "לא", את הנשיות, לשלילי. הבן שלי, בן 6, הכי נעלב כשאני אומר לו שהוא נראה או מתנהג כמו ילדה. אנחנו יכולים להתגושש, להכאיב אחד לשני, לקרוא בשמות גנאי נוראים אבל אסור לי להגיד לו שהוא באיזשהו אופן כמו בת כי הוא ישר מתחיל לבכות. ניסיתי ללמד אותו להשתין בישיבה בלילה כשהוא מתנדנד שם רדום, מפספס את האסלה ומוצא את הקירות. עצם הרעיון זעזע אותו. מה פתאום שהוא ישב כמו אמא ויעשה פיפי?
עם השנים העלבון הזה משנה צורה אבל נשאר זהה בבסיסו (בגיל 13 כדי להעליב אותך יגידו שאתה קוקסינל, בצבא יגידו "אל תהיה כוסית"), כל פעם הנשיות הרעה מדומה למשהו אחר ומחזקת את הפחד שהנשי ידבק בנו. כך ערכים נשיים, כמו רכות, הכלה, רגשיות הופכים בתודעה הגברית לערכים בלתי רצויים, מסוכנים, מחלישים. לעומת זאת החברה שצריכה חיילים, שוטרים, סוהרים ושאר מגנים מחזקת בנו את המקום ההפוך, משתילה בנו דעה שגברי הוא אמיץ, מחושל, קשה, לא רגשי. לדאבוננו זו אינה אמת ותמונת המציאות הבלתי מאוזנת הזו ויוצרת גברים נכים רגשית, שאינם מסוגלים לקשר מעמיק, שפוחדים להיות נזקקים (כלומר כנועים, כלומר לא גבריים) ואין מי שאינו נזקק לפעמים. גברים רבים מספור מסתובבים בודדים בעולמם, נושאים משא כבד על כתפיהם ללא יכולת לבקש עזרה, בלי יכולת ללכת לטיפול.
לדאבון הלב, הטרגדיה של הבנים שכן הצליחו להתנתק מהאמא ללא דחיית הנשי ושיצאו לעולם בלי חובת הצדקת קיומם, היא שאפילו אם יצליחו לשמר תכונות של רכות, רגשיות והכלה בנפשם אחרי גיל 3, הבית הספר יסלק אותם מהם. ילדים מנצחים או מפסידים על פי יכולתם להצליח בסביבה של בני גילם. ולכן הבנים הרגישים, אילולי יפתחו את התכונות הקלאסיות של הבנים (תחרותיות, קולניות, ספורטיביות..) יהפכו להיות קורבנות של חבריהם, יכונו קוקסינלים ולא יוזמנו לחבר'ה עד יאמצו קודים ראויים. במעגלי גברים שאני עורך תמיד יש מישהו שמספר על הדרך בה הוא למד מה גבריות רק אחרי שעשו עליו חרם או כינו אותו בשם של בת. ככה נוצר הבסיס לדיכוי הגברי בידי הגברי שמעטים מצליחים לצאת ממנו.

נשיות כחפץ

כך, ניתן לומר בכלליות שחוץ מגברים יוצאי דופן שהצליחו למצוא מודלים גבריים טובים שמשחררים אותם מהצורך לפסול את הנשיות, אזי כל השאר מפחדים מדמות אשה גדולה ולכן בוחרים אישה מהם ומטה. יותר נוח לנו עם ילדות. אפשר לראות את זה במדיה. מה זה כוסית היום? מהי הדמות הנשית המושלמת כפי שמצטיירת בפרסומות? בטלנובלות? אגם רודברג. מישהי מתוקה, עם אף קטן אבל עם ציצים גדולים ושפתיים מושלמות, שמזכירה יותר תינוקת מאשר אישה. מישהי קטנה שעושה לך חשק להגן עליה, שעוזרת לך להרגיש גברי ועוצמתי גם אם אתה לא. אלא מאי? שהבובה הזאת אחרי כמה לידות קופצת להיות ישר להיות דודה עבשה ואותה עכשיו המדיה לא אוהבת. נשים עגולות, קמוטות ומבוגרות נחשבות לא אסתטיות כי הן יותר מידי דומות לאמא שלנו ואמהות כידוע לא צריכות שמירה אלא להפך, אם נצטרך הן יתנערו כלביאות להגן עלינו. המעצבים, הצלמים, עורכי העיתונים, אנשי הפרסום וכו' רובם זכרים בעלי נקודת מבט גברית לא מפותחת שפוחדת מהנשי העצמתי ולכן (כמו כל מוצר צריכה) מעצבים דמות אישה בלתי אפשרית שרוב הנשים לעולם לא יכולות לעמוד בה. וכך יוצא שהסלידה של הגברי מאישה גדולה עובר באמצעות סוכני האופנה לילדות בנות 13 שעם קצת נטייה להשמנה וחוסר ביטחון חברתי גוזרות על עצמן דיאטות רצח ובסופו של דבר אנורקסיה – קורבנות ישירים של מלחמת המינים.
עוד שיקוף מעניין (מושך ודוחה) של מלחמת המינים הם סרטי פורנו אשר חושפים את נקודת המבט הגברית ללא שום עידון מוכחים את הנקודה הזו מעוד זווית. שהרי פורנו, כמוצר שנצרך במיליארדים של דולרים היה אמור להיות חלק מהשיח החברתי בייחוד לנוכח ההשפעה הרבה שיש לו על צרכניו, אולם למרבית הפלא- הדיבור עליו הוא אפסי. הפורנו הוא החור השחור של החברה שלנו. למה? כי הוא מוכיח שכשזה מגיע לשורה התחתונה, הצרכן לא רוצה לראות את בני המין עושים אהבה אלא לראות אותם מזדיינים באגרסיביות.

זה כבר כמה שנים שאני מתנגד נחרצות לפורנו. לא למהות של "לצלם אנשים עושים אהבה" – שהיה יכול להיות מאד יפה ואפילו אומנותי, אלא לצורה הגראפית הבוטה והמשפילה שהוא מוצג היום בעולם. יש מעט מאוד פורנו איכותי שבו החדירה וההשפכה אינם העיקר, שאין בו אובייקטיביזציה של גוף האישה וניתן לראות בו קשר ואינטימיות בין בני הזוג. למה לעזאזל הם לא מתנשקים? למה הם לא מסתכלים בעיניים? שיתנו קצת אשליה של אינטימיות… אלא אם כן סרטים כחולים נועדו לספק לגברים את הפנטזיה  שהאישה אינה אלא חור (אחד או שניים או שלושה) ושצריך לגמור לה על הפנים.
מי יסביר לי את ההיגיון שבזה? למה להשפיך לה על העין ולא על הבטן? למה אנשים לא קמים ואומרים אני מפסיק לצרוך מוצר שמשפיל את החברות שלי? את הבת שלי? אתה צורך את זה, אתה מעודד את זה, אתה מחזק את עצמך במלחמה גרועה.

גבר ואישה יושבים מולי, הם בטיפול זוגי.

במקרה הטוב זה בקשר לטקס חתונה שהם רוצים שאערוך להם, ובמקרה הרע כי הם במשבר וצריכים עזרה. כך או כך, לא תעבור רבע שעה לפני שאחד מהם ישמיע את המשפט הבא: "…וזה נורא קשה כי בדברים מסוימים אנחנו הפכים מושלמים…", ובן זוגו יהנהן במרץ כדי לחזק בי את התחושה שהם זוג מיוחד ביותר. הפוך. "לדוגמא," היא מתלוננת עליו, "הוא לא מדבר יותר ואני לא יודעת מה הוא מרגיש" ואז הוא מסנן טלגרפית, "והיא לא מפסיקה לארח חברים". בבחינה מדוקדקת יותר של ראשית יחסיהם בימי החיזור הראשונים מתברר שהוא תמיד היה כזה שתקן, אלא שאז היא ראתה בזה אות לגבריות, אסרטיביות ועוצמה שקטה. באותה תקופה הוא נמשך אליה כי היא היתה חמה, תוססת ופתוחה. היום זוהי בעייתו.

הניאו-טנטרה מול הטנטרה העתיקה

העבודה הטנטרית שלי, הניאו-טנטרה, שונה מהטנטרה העתיקה שהיתה נחלתם של נזירים שלא פגשו אישה בכלל, בכך שהיא בוחנת את הגברי והנשי ודרכי מיזוגם בפועל – בין המינים עצמם ובתוך המיניות.

תשאלו: "ובאיזה עוד אפשרויות יש לחקור את הגברי והנשי? לחשוב עליו?" התשובה היא – כן. בערך. הטנטרה הקלאסית, הטיבטית וההינדואיסטית, התפתחה בתקופה אחרת (שמרנית ומסורתית יותר) ולכן היתה ועודנה סגפנית מאד וגברית. היא שולחת את המתרגלים, סדוהים או נזירים, לטבע כדי שיבינו טוב יותר את הדיאלוג המתמיד בין הצדדים אקטיביים (גבריים) ובין הפאסיביים (נשיים) דרך השתקפותם במציאות – הנהר מפלח את ההר, השלג מקפיא את העשב, העננים שטים בשמים, הפסיבי נותן רקע לאקטיבי – ובעצם מעניק לו משמעות. לכן התנזרות מינית היתה ועודה חלק בלתי נפרד מהחניכה הטנטרית זאת ע"מ לספק לנפש מצע פורה של תשוקה לא ממומשת שהדהודה מושלכת על הטבע כולו.
הניאו-טנטרה לעומתה (אשר היוצאת מתוך חברה מערבית שמושתתת ברובה על החופש להתאהב), ביטלה את עיקרון ההתנזרות ואמרה: כדי להגיע לאותה מטרה – ללמוד את הארוטי שבטבע, את האיזון שביצר המיני דרך ההשתקפות שלו בתוך הנשגב והקדוש – יש לחקור את הארוס עד הסוף, לצלול לתוכו, להתיידד איתו, לא לבד ולא במטפורי – אלא דרך בן/בת זוג. הניאו-טנטרה לוקחת את העקרונות של הטנטרה הקלאסית ומיישמת אותם במערכות יחסים. היא מאמינה שדרך זוגיות טובה (ולפעמים גם דרך רעה) אפשר לגלות על עצמך את כל הדברים שיביאו אותך לאיזון. במודע או שלא במודע – בן הזוג יכול להיות מאסטר.

דמוניזציה של האויב

בקיצור, הניאו-טנטרה היא תורה פרקטית, ארצית מאד שמציבה לעצמה מטרה ברורה: לחתן את האדם עם ההפך שלו. להשכין שלום פנימי בין הרצונות הסותרים של הנפש. אלא מאי, שאין שלום.
הגבר נמשך אל האישה ופוחד ממנה. האישה נמשכת לגבר וכועסת עליו. לאבחנתי, מלחמת המינים עדיין לא עלתה על פני השטח. מלבד בבדיחות פה ושם, ובמאמרים פמיניסטים, לא שמנו על השולחן את הכעס הגדול שיש בין שני המינים (אגב, יש לומר 'זוויגים' כי מינים שונים, כמו אדם וזברה או אנטילופה ויונה, לא יכולים להביא לעולם צאצאים משותפים. לעומתם גבר ואישה הם זוויגים שונים. ברם, גם במאמר זה אנחנו נסרב להשתמש במילה זוויג – אפילו בטפסים רשמיים מבקשים לדעת את מינך ולא את זוויגך וברור שאם הייתה רובריקה כזו אז רוב הגברים היו כותבים ליד, "כן. הרבה").
הסיבה שמלחמת המינים לא עלתה על פני השטח – בלבד כמה התקפות גרילה של פמיניסטיות – היא בגלל שהצד הכובש עדיין לא מכיר בכך שהוא פועל בזוגיות מתוך פחד ולא מתוך חופש. הוא יושב עם החבר'ה שלו שעושים דמוניזציה של האויב, מספרים בדיחות על בלונדיניות, צופים בסרטים כחולים ומנציחים את הכיבוש.
רואים את זה בכל זוגיות, אפילו אצלכם. למשל שמתם לב שבחברה שלנו הנורמה היא שנשים נאלצות לבחור תמיד גבר שהוא מהן ומעלה? – במניין שנותיו גבר צריך להיות גדול מבת זוגו בשנה לפחות ופיסית חייב להיות יותר גבוה ממנה ורצוי מאד שיהיה בעל השכלה גבוהה יותר, בעל קריירה ושכר מתגמלים יותר ואני רוצה לעצור ולשאול – למה מה? יש פה איזה מין הסכמה שעדיף שנשים יהיו פחות? שהרי לפחות מהבחינה המינית האישה מגיעה לשיאה באמצע שנות השלושים לחייה (15 שנה אחרי הגבר!) ואילו מבחינת תוחלת החיים אישה צריכה להתחתן עם גבר צעיר ממנה ב 5-7 שנים. המסקנה היחידה שיכולה להיות כאן היא שהיתרון בגבר בוגר, משכיל יותר וגבוה יותר, משרת את הגברים בסטאטוס קוו במלחמת המינים כדי שיאפשר את התלות של האישה בבעל שלה