מאמר מאת: מירב הודיה שינגרוספעם אחת, אי שם במעמקי גיל העשרה, בעיצומה של פעילות מינית מהנה ואינטנסיבית כיאה וכנאה ארעה לי "תקלה" ביזרית ומופלאה. לפתע פתאום מצאתי את עצמי יוצאת מהגוף ו"מכפילה" את עצמי, כלומר מירב אחת נשארה במיטה והמשיכה בעבודת הקודש אך בחדר הופיעה עוד אחת, מוחשית לא פחות, היא עמדה בקצה החדר והביטה. כך מצאתי עצמי חווה את גופי פעמים ומביטה, בכפל ראיה מוזר שאין לי שום דרך לתארו במילים, לעצמי בעניים.
זה היה הרגע בו השתכנעתי סופית שאין שום מבוגר מסביבי שיוכל ללמד אותי על סקס, (לא שמישהו ניסה..) פשוט, כי היה לי ברור שאף אחד שאני מכירה לא באמת מבין לעומק ומכיר את הפוטנציאל הגלום בתחביב הספורטיבי המבורך הזה.
יצאתי למחקר, מסע חיים…
כשאת אומרת קודש – למה את מתכוונת?
הניסיונות להסביר את המושג "מיניות מקודשת" גורם לי תמידית לגמגום בלתי מקודש בעליל וגרוע מזאת נטול סקס אפיל לחלוטין, בחיפושי אחר הגדרה למילה "קדושה" גיליתי שאני לא הגמגמנית היחידה. מסתבר שמדובר במושג חמקמק מאוד עוד הרבה לפני שמחברים אליו את המין. (מין!!)
ואף על פי כן,
כולנו היינו שם. כולנו חווינו על בשרנו רגעים של קדושה, רגעים נשגבים ומרוממים המובדלים, כתפיסת היהדות את המושג "קודש", מיתרת רגעי חיינו היומיומיים, רגעי ה"חולין" רגעים של אחדות, של העלמות בתוך המסתורין, רגעים שבהם העולם כולו פועם בחיות מרגשת, רגעים בהם חשנו עצמנו אינסופיים, משוחררים לגמרי , חופשים לגמרי, אוהבים לגמרי.
מעלעלת ביומן ישן מהתקופה בה "חזרתי בתשובה" נתקלתי במשפט: "חיים ללא קדושה אינם מענייני", אהה, נשמתי לרווחה. הגברת שינתה אדרת אבל המהות נשארה.
בתוכי קיימת, מאז שאני זוכרת את עצמי, אמונה בלתי ניתנת לערעור שהחיים הם מרחב של קדושה. מרחב שכולו התפעמות וסגידה, חיבור בלתי אמצעי אל האלוהי והתמסרות אל הלא נודע.
יצר המין שלנו – יצר החיים , מהווה את הכנפיים שעתידות להטיס אותנו הישר אל מרכז הוויה. בהיותינו יצורים המונעים ע"י עונג, העונג המיני הנו כלי רב עצמה להנחת הקדושה בחיינו, בגופינו ממש, בזכות גופינו ובאמצעותו.
מעבר לסיבות "הרגילות" שמביאות אותנו לעשות אהבה: הנאה, רומנטיקה, התרבות, המין צופן בחובו אוצרות מופלאים, את היכולת להופיע אקסטזה קיומית, את האפשרות להגיע למרחבים תודעתיים חדשים, להתחבר אל האלוהות שבתוכנו, להתחבר אל האקסטזה שבבסיסה של הבריאה, שמקיפה אותנו מכל העברים ושאנחנו חלק בלתי נפרד ממנה.
הקדמונים ידעו זאת, ישנם מסורות טנטריות ושמאניות ששימרו את המורשת הזו. עכשיו תורנו.
וכן, יש לנו הרבה עבודה לעשות בדרך, לרפא עצמנו ממגוון החוליים שנדבקו למיניות שלנו, לרפא את הפחד, הבושה, הבורות, האלימות והניצול, לעשות "שלום בין המינים" , להשיב לנשיות את עצמתה וכו.
אבל כל אלו הם רק שלבים בדרך, אל עבר החקירה העמוקה של עצמת המיניות, אל עבר שימוש מושכל, מודע ומכוונן היטב ביצר המיני שלנו כאנרגיה המאפשרת לנו להפוך עצמנו לאלוהים חיים, בוראי מציאות ומשפיעים.
ובינתיים מה עושים? מתאמנים.
מפסיקים להוזיל את המין ומתייחסים אליו כמו שהוא – מרחב אינסופי של אפשרויות.
פרגן לנו האלוהה…הדרך להארה עוברת בדיוק במקום בו אני רוצה לדרוך…
