heen
פורטל טנטרה / מגזין הטנטרה / יחסים ואינטימיות / סגנונות תקשורת והתנהגות במצוקה רגשית

סגנונות תקשורת והתנהגות במצוקה רגשית

מאמר מאת: אבישג חיה כספי

מאמר זה מתייחס לכל המינים גם אם אני משתמשת בלשון זכר

אהבה זה רגש – זה לא מחויבות, זה לא אחריות – פשוט רגש.

וההיגיון של רגש הוא פשוט: כאב/אי-נוחות או עונג

כאב/ אי נוחות PAIN   ——————– עונג PLEASURE 

צרכים לא נענים—————————–צרכים נענים 

פחד——————————————קבלה/ אהבה

Distress –  מצוקה ———————– אמון וביטחון 

Dis – ease חוסר קלות, חולי ————Ease קלות

סכנה —————————————- זרימה 

= flight, freeze or fight = —————שמחה 

רגשות שליליים ואמונות מגבילות———- אינטימיות רגשית ופיזית 

 

המוח הקדום שלנו דואג להישרדות שלנו לכן אנו נמשכים לכל מה שמסב לנו עונג ונמנעים מכל מה שמסב לנו כאב או אי נוחות.

כאשר אנו חושבים על יצירת קשר זוגי אינטימי עם כל שלל הרגשות. ההיסטוריה שלנו תקבע בין אם אנו נצפה ל"כאב" או ל"עונג". 

אז מהם ארבעת הסגנונות של התנהגות במצבי לחץ, ולמה התנהגויות אלו יוצרות את הבעיה, ובכך ריחוק זה מזו. 

על מנת לחדד חילקתי ל 4 סגנונות, אך כמובן זה יכול להיות עירוב של מספר סגנונות. 

התנהגויות אלו לעיתים עוצבו לפי מה שראינו בבית, איך ההורים תקשרו, איך גדלתי ואמונות השורש שנוצרו בשבע השנים הראשונות לחיינו שבהן לא היתה לנו היכולת לעיבודים רציונליים וחווינו הכל דרך הגוף והרגש.  

הסגנון ה 1: שומרי השלום (FLIGHT) "הבורחים".

הסגנון הראשון אומר – שלום בכל מחיר. לא לעשות גלים, לא רוצים להרגיש דחויים, ולא רוצים להכעיס את הפרטנר שלהם. לכן הם מנסים להתפייס ולרצות: "אני אבטל את רגשותיי, רצונותיי וצרכיי, כדי שמערכת היחסים תשרוד". לעיתים הם נעשים מדוכאים חולים או שניהם, מכיוון שאין הם יכולים לבטא את הצרכים שלהם והרגשות שלהם. רגשות וצרכים אלו שלא נענים יוצרים הדחקה ,וזו יוצרת אנרגיה תקועה בגוף ודיס איז…

 שומרי השלום, על פני השטח נוהגים כאילו הכל בסדר, אומרים "זה בסדר" אבל בפנים יש כעס ותסכול מודחק  ומכיוון שיש הרבה רגשות שלא הובעו, הם שומרים טינה, ולכן הם אלו שיכולים לגרום להפתעות גדולות במערכת היחסים. 

לכן כאשר את/ה תאמר/י לו/ה מה את/ה רוצה, הם יענו: אני לא מעוניין/ת בזה, יביעו התנגדות ו"דווקא".

למה? כי מה שקורה עם "המרצים או שומרי השלום", זה שהם מדחיקים את הרגשות והצרכים שלהם. כאשר הם כבר לא יכולים להכיל, הם מתפרצים בכעס ואז לא אוהבים את עצמם, בלשון המעטה, ולכן גם ינסו להימנע מהקונפליקט הבא. כשזה קורה, דברים מעניינים קורים.

אז מה קורה? כאשר אנרגיית הכעס לא באה לידי ביטוי מילולי, היא באה לידי ביטוי בהתנהגות. הכועס "ישכח" את יום ההולדת של בן/בת הזוג וישמע משהו כמו: "איך שכחת את יום ההולדת שלי? איך יכולת לשכוח? אפילו לא כרטיס ברכה? ואני הזכרתי לך אפילו. זה מה שקורה שהכעס חבוי, אנו "מחזירים" לבני הזוג שלנו /הורים/חברים, כי הם פגעו ברגשותינו.  

התנהגות זו, בסופו של דבר פוגעת, ורגש של אהבה לא יכול לשרוד בווייב שכזה. המרחב שנוצר בין בני הזוג הוא מרחב מורעל ולא מקודש. 

הסגנון ה 2 : המאשימים      ( FIGHT)

ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. זו אשמתך. את/ה אידיוט/ית, רע/ה, טיפש/ה, בור/ה, וכו'. "תראה/י מה עשית?" המאשימים עושים זאת לעיתים לא במודע כדי שהאני /העצמי שלהם ישרוד או ירגיש בטוח. 

זה סגנון שהורס את הצד השני. וכמובן מה שקורה הוא שאנחנו לא מרגישים טוב ליד אנשים שמאשימים. אלה שמאשימים נשארים לרוב לבד. 

ביקורת ושיפוט בדרך כלל מאפיינים את המאשימים. הצורך בפרפקציוניזם יוצר בצד השני תחושה שהם אף פעם לא מספיק טובים, ושיש תלונות. 

על הביקורתיים, השיפוטיים, המאשימים להתמקד יותר ויותר בדברים הטובים שישנם בקשר. להסיט את הזרקור מ"מה לא בסדר" ל"מה כן בסדר" ואת הדברים שכן בסדר לטפח ולהקדיש זמן לשיח אמיתי מהלב.

הסגנון ה 3: הסגנון הסופר-הגיוני או המחושב (FREEZE)

רגשות הם לא הגיוניים ולא צפויים כך שאני לא רוצה לדבר כלל על רגשות לכן אני אדבר על מה שצריך להיות, אני אדבר על החוקים, על הכללים, אדבר על ציפיות, על מה שכתוב בספר, המשפחה אומרת, הרב אומר, כך שאני לא אתייחס לרגשות. לא שלי ולא שלך. ההתייחסות קרה וצוננת, הם נכנסים לקונכייה וקופאים.

הסגנון ההגיוני אומר: כשיש בעיה מה שאני מעוניין לדבר עליו הם "הצריכים"/ מה צריך להיות.

יש בזה סוג של שליטה/טרור של הצריכים : זו הדרך שאת/ה צריכה /צריך להיות ואת/ה לא… 

הסגנון של ההגיוני או המחושב לא מתייחס לרגשות. ואהבה זה רגש. כאשר אנו נועלים את הרגשות, אנו נועלים את רגש האהבה וגם של עונג כי עונג מרגישים. 

הסגנון ה 4: המתכחשים – כשיש בעיה אין לי תשובות. אני לא יודע/ת מה לעשות.  

אני אתנהג כאילו מה שקורה, לא קורה. אני אשנה את הנושא, אתנהג כאילו אני לא שומע, רואה, מרגיש, כל דבר חוץ מלהתייחס לבעיה. התכחשות. אדישות, התעלמות, לא-איכפת. אני אתנהג כאילו אני לא כאן, את/ה לא כאן, הבעיה? איזו בעיה? אין בעיה.

ששואלים אותם: מה שלומך? עונים: אהה.. או קיי…  ששואלים: משהו מטריד אותך. עונים: לא. זו המסכה.

הסגנון הזה הוא סגנון של התכחשות לבעיה או לעניין, בגלל חוסר היכולת שלהם להתמודד עם עצמם ורגשותיהם. ובכך גם חוסר יכולת להכיל רגשות של אחרים. 

הסגנון הראשון הם "שומרי השלום"/המרצים FLIGHT   אלה שבורחים מקונפליקטים.

הסגנון השני הם "המאשימים" הלוחמים FIGHT אלימות או סרקסטיות וציניות.

הסגנון השלישי הוא "הסופר הגיוני" FREEZE , נכנס לקונכייה, קופא, ולא מכיר ברגשות.

הסגנון הרביעי "המתכחש/האניגמטי" FLIGHT  לא מתמודד עם רגשות. הוא גם סוג של "בורח", שם את הראש בחול ומקווה שכאשר יוציא/תוציא את הראש מהחול הכל יהיה בסדר ויעלם.

בחירה בייעוץ או טיפול בשילוב של עבודה קוגניטיבית ורגשית ולימוד של אופני תקשורת שונים, יכולים לעשות פלאים לביטוי עצמי אוטנטי. ולחיים אמיתיים.  

אז מה קורה שיש סגנונות תקשורת/התנהגות כאלו? 

 כאשר אנו מתנהגים כך, סגנון התנהגות זה הופך להיות הבעיה. ואז…יש התרחקות. אנחנו לא יכולים להתקרב זה לזו, רגשית ו/או פיזית.  ואהבה לא יכולה לשרוד בתנאים אלו. 

מודעות עצמית הכרחית לצורך שינוי.

אמר פעם המשורר יונוס אימרה:

"למידה זה לדעת למידה
למידה זה לדעת את עצמך
אם אינך יודע את עצמך
מהי התועלת של אותה קריאה ? "

למה יש קושי בלבטא רגשות?

כי יש תחושה שמה שנמצא בתוכי מה שאני באמת מרגיש/ה אני לא יכול/ה לדבר עליו וגם לא רוצה!

למה? כי אם אשתף אותך אולי לא תרצה אותי, לא תכבד אותי, תדחה אותי, תפגע בי, אולי תשתמש בזה נגדי. להביע רגש זה מסוכן. לכן עוטים מסיכה.

הפתיחות הרגשית היא קריטית ליכולת שלנו לפתח קשר אינטימי. 

אם אומר לך איך אני מרגיש/ה, הדבר החשוב הוא לא בהכרח התוכן של הדברים, אלא היכולת שלי לשתף אותך, ולהאמין שלא משנה מה אשתף אותך, אני עדיין ראוי/ה לאהבה. 

אהבה היא רגש. אם אנו רוצים ליצור מערכת יחסים בת קיימא עלינו להרגיש מאוהבים.

ישנן שלוש רמות:

  1. אני יודע/ת איך אני מרגיש/ה ואני יכול/ה לומר לך. 
  2. אני יודע/ת איך אני מרגיש/ה אבל לא נוח לי לשתף.
  3. אני לא יודע/ת איך אני מרגיש/ה. אני מדחיק/ה את הרגשות שלי. יש נתק בין הראש ללב. 

תרגול יומי: 

עושים זאת יום יום כדי ליצור קשר רגשי וחיבור זה לזו. ביחסים טובים זה קורה באופן טבעי. אנו יכולים באופן מודע להחליט שאנו נחלוק כל יום 5 דברים:

  • הכרת תודה/הודייה – על מה אני מוקיר/ה תודה בך. מה אהבתי שעשית השבוע.
  • מידע חדש – כולם יודעים חוץ ממני. מה קורה בחיי, משהו חדש, על מה חשבתי, מה הדאיג אותי שלא שיתפתי אותך.
  • תשאלו – אם אתם מרגישים שמשהו לא נאמר, תשאלו. לא להניח הנחות – לומר אני מרגיש/ה ש.. או אני מבין ש.. או שמתי לב שהיית עצובה, או עזבת מוקדם, או לא התקשרת אלי. לשאול את השאלות. וגם לבקש שינוי.
  • אם יש לך תלונה כלשהיא, לדבר, לומר מהם הצרכים שלי ולמה אני זקוק/ה .שעשית זאת זה הפחיד אותי ,פגע בי, – לבטא צורך ולבקש שינוי. 
  • מה הייתי רוצה לעשות מחר, השבוע, עוד חודש שנה. מה חלמתי אמש. לדבר זה עם זו.

בקרה יומית, חיבור, תקשורת, שיתוף, ביטוי, אינטימיות. כמו שמטפחים צמח, משקים ומדשנים. השיתוף היומי יגרום לכם להרגיש טוב, נעים וזורם עם עצמכם. כמו מזון לגוף לרגש לנפש. ברגע שתתחילו, לא תוכלו להפסיק. לכן, החליטו על זמן שתוכלו לעשות זאת. מכיוון שאנו מאוד עסוקים, צריך לפנות זמן קבוע. זה חלק ממחויבות לקשר. 

"בגינות בהן זרעי אהבה נזרעים, פרחים יוצאים מן הכלל פורחים" ספר הידע, חוברת מספר 1. 

שלבים במערכות יחסים

  1. כולנו נולדנו כתינוקות והיינו תלויים באחר שיטפל בנו. כשלא קיבלנו מה שרצינו, בכינו, צרחנו. אני רוצה מתי שאני רוצה ואת/ה שם לטפל בי. 

לפעמים אנו מתייחסים לבן הזוג כאילו אנו התינוק שרוצה מה שרוצה מתי שרוצה ואת/ה אמור למלא את צרכיי. אהבה לא תוכל לשרוד בתנאים אלו. בוגרים המתנהגים כמו תינוקות יכולים להפוך לעריצים/רודנים. הם מתנהגים באופן פוגעני, לכן רגש האהבה ו/או העונג לא ישרדו גם אם המערכת תשרוד.

  1. השלב הבא הוא גיל ההתבגרות. מה קורה בגיל ההתבגרות? בגיל ההתבגרות אנו מתמרדים: "אל תגידו לי מה לעשות, כי אם אתם אומרים, אתם מתייחסים אלי כמו לילד, ואני לא ילד" מה שתבקשי ממני לעשות אני לא אעשה. "אל תגידו לי מה לעשות" הוא חלק חשוב מההתפתחות שלנו מהאינדיבידואליות שלנו, מהכוח והעוצמה שלנו. אבל אם נתייחס כך לבני הזוג שלנו, זה לא יעבוד. אם אני משתף/פת אותך במשהו שחשוב לי, או מה גורם לי להרגיש טוב ומה שאת/ה שומע/ת הוא שאני אומר/ת לך מה לעשות. אם אני מבקשת ממך לעשות משהו ואתה לא עושה כי אתה לא רוצה להרגיש נשלט, אז בשלב מסויים אני מפסיקה להגיד גם לעצמי מה אני רוצה. אנו לא מרגישים שלצד השני איכפת מאיתנו. 

מה קורה לאהבה? גם בשלב זה רגש האהבה לא ישרוד. 

  1. הרמה של הבוגר היא הרמה היחידה שיש לאהבה סיכוי לשרוד. גובה העיניים זה הרמה של הבוגר. יש את שנינו, יש דאגה הדדית, אכפתיות, התעניינות, יכולת הקשבה, הכלה ואמפטיה. אני רוצה לדעת מה גורם לך לאושר ואשתף מה גורם לי. אני מאושר כאשר … אני ארצה לעשות מה שטוב לך ולנו, ואם דברים משתנים אנו נדבר על זה. זו הדרך היחידה שאנו נתמודד עם הדברים ונמצא יחד את הפתרונות האפשריים.

כדי לחיות חיים מאושרים ואוהבים אנו צריכים: 

להשתמש בהיגיון /אינטיליגנציה שלנו.

שיהיה לנו כיף joy

ושנוכל לאהוב ולהיות נאהבים

אנחנו צריכים את כל אלו כדי למלא את עמודת העונג (ראו לעיל).

מדריך דו-שיח (דיאלוג)

במערכת יחסים אם מתמודדים עם בקשה לשינוי, לעיתים קשה להקשיב לזה. במקום לומר, "תראה/י מה עשית?" יש להתבטא באופן הבא: "אני חושבת, אני מרגישה, אני זקוקה, שמתי לב ש…" זו דרך שמאפשרת לומר משהו גם אם קשה לך, ולדעת שבני הזוג מקשיבים הקשבה מלאה ומבינים את העניין לפני שיגיבו. (יאפשר לי לסיים לשתף). ואז לשקף מה שמעתי אותך אומר/ת.

לא מרצה, לא מאשים, לא סופר-הגיוני ולא מתכחש. אלא מביע אמפטיה וחוזר על משפטי מפתח. 

שיטת אימגו (image) לתקשורת זוגית (הרוויל הנדריקס) היא שיטת השיקופים. כאשר אחד משתף השני משקף "מה שמעתי אותך אומר/ת" לדוגמא שמעתי שאת מאוד עצוב/ה ש…כאוב/ה ש.. כעוס/ה כי… 

זו שיטה מכבדת המאפשרת לכל צד להיראות בקשר. 

אם יש משהו שאתם מרוגזים לגביו – דברו על כך באופן הזה.

"אני כאובה/עצובה מעצם העניין שהבעת הרגשות שלי גורמת לך עצב/כאב",

"ואני פוחד/ת על בסיס העבר שהייתי מרצה, לרצות שוב ולא לומר כלום. אני פוחד/ת לדבר על זה כי אני לא רוצה לפגוע ברגשותייך."

אני מתוסכל/ת כשזה קורה ואני שמח/ה יותר שאת/ה סובלני/ת, מקבל/ת, מקשיב/ה." 

כאשר מקשיבים לנו אנו יכולים לומר תודה על ההקשבה. רק רציתי שתהיה/תהיי שם בשבילי, בהקשבה, בסובלנות, בקבלה מלאה. ללא עצות או פתרונות.

אני אוהב/ת שאת/ה מקשיב/ה לי. זה נותן לי מקום. אפשרות להתבטא במרחב בטוח. אפשרות להיות אני. ללא ביקורת או שיפוט. חופשי/ה להיות אני. זה הריפוי ההדדי שאנו זקוקים לו בכל קשר.

זה מרגיש ממש טוב, להיראות, להישמע, ולהתבטא בקשר. זה גורם לנו להרגיש מוערכים ואותנטיים, יוצר חיבור ואינטימיות.

בטנטרה/מיניות מקודשת, עמוד השדרה הינו עבודה אנרגטית. לומדים לנתב  ולהעלות את האנרגיה מהאגן, שהוא הגנרטור של האנרגיה המינית (הקונדליני) במעלה המרכזים האנרגטיים (צ'קרות), אך מכיוון שהחסמים האנרגטיים הם רגשיים, שום אנרגיה לא תוכל לזרום מעלה אם יש חסמים רגשיים. לכן, מודעות ועבודה רגשית קודמת לעבודה אנרגטית. 

בכל שאלה ודבר מוזמנים לפנות אלי ואשיב.   

באהבה,

אבישג חיה כספי

© מסמך זה מוגן בזכויות יוצרים. אין להפיץ או להשתמש ללא רשות המחברת. תודה. 

 

 

הגב

avatar

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.

  הרשמה להתראות  
הודיעו לי על: