The post גישה אחרת למיניות – ריאיון עם אורן גני appeared first on פורטל טנטרה ואומנויות האהבה - Tantra.

פירוק מיתולוגי:

אני רוצה להציע פירוש לאגדה של טירת וואבל כמשל למציאות האנושית דרך ניתוח סימבולי של הסמלים המיתיים המיוצגים בה כל כך יפה, ואז להסביר זאת דרך חקר המוח:
הדרקון הינו סמל מיתי חזק מאד. הדרקון קשור אל השטן ואל כוחות האופל משום שהוא מייצג את הצללים הבלתי מודעים השוכנים במעמקי ישותנו.

האדמה מייצגת באופן סימבולי את קרקע המציאות, את המודעות הרגילה שלנו. בעולם הסימבולי יש משמעות גדולה לשאלה אם משהו תלויי באוויר מעל האדמה (כמו עצמות הדרקון בקרקוב), מונח על פני האדמה, או קבור מתחתיה. הדרקון שכן במערה שמתחת לגבעה וגם לכך יש כמובן סיבה סימבולית:
המערה מסמלת את המעמקי הלא נודע, את הדברים הקבורים בתוכנו מתחת לפני השטח. שם, אכן, מסתובבים דרקונים מזרי אימה.
הקטדרלה הנוצרית מסמלת את ההפך הגמור ממערת הדרקון: הקטדרלה בנויה כשואפת לגובה כדי להניף את האנשים מחיי היומיום הארציים אל “מלכות השמיים”, שלמעלה מן המציאות. הכנסיה מעגנת את עצמה בגבהים של הרוח, בשירת המקהלה המלאכית, הטהורה, ומשום כך העולם התחתון, עולמו של הדרקון הרובץ במערה שמתחת לאדמה, נחשב בעיניה כמסוכן ומלא בחטא. הפחד הגדול של ה”קטדרלה” הוא שכוחו של הדרקון ישוב לחיים.

הריגת הדרקון, שבמקומות שונים בעולם מתהדרים בה קדושים נוצריים שונים, מסמלת את ניצחון  המוסר על הכוחות האפלים, הנמוכים והבלתי מודעים של הצללים. לכאורה – כיבוש המציאות על ידי הצד העליון, הטוב והמוסרי, אך למעשה אין זה סוף הסיפור, כי גם לאחר ניצחונה תמיד מפחדת ה”קטדרלה” משובו של הדרקון. לכן לוחשת האגדה המקומית כי אם ישובו עצמות הדרקון ויגעו באדמה, כלומר אם יהיה חיבור מחודש של כוחות האפלה עם פני המציאות – “ייחרב העולם”.

בכל מסורת מיתית יש ניצוץ נסתר של אמת, ונדמה לי שניצוץ האמת הגלום באגדה המקומית של וואבל הוא שאכן: עולמם של האנשים המכחישים את חשיבותם של כוחות הצל עתיד להחרב כשישוב ה”דרקון” ויתחבר אל “האדמה”, כשישובו כוחות הצל ויתחברו אל פני המציאות הנפשית המודעת שלנו.

הדרקון וחקר המוח

כדי לפענח את סמל הדרקון בעומק יותר, אני רוצה להציע עתה גישה חדשה, המושתתת על מבנה המוח האנושי:
החל משנות החמישים של המאה העשרים מקובלת בתחום חקר המוח טענתו של המדען פול מקליין, שמוח האדם מורכב למעשה משלושה מוחות שונים, המורכבים זה על גבי זה:

המח הקדום ביותר מבחינה אבולוציונית הוא המח הזוחלי, מעליו יושב המוח הלימבי, שמיוחד ליונקים ובו מרכז הרגשות, ומעליו נמצא המח החדש, הניו-קורטקס, המיוחד ליונקים העיליים והינו מפותח ביותר באדם, בו השתכללה יכולת החשיבה האבסטרקטית.
על בסיס החלוקה הזו אני רוצה להציע לראות את ארכיטיפ הדרקון כמסמל את הדחפים העולים מן המח הזוחלי שבאדם. המוח הזוחלי הוא החלק האחראי להשרדות האורגניזם, לפעולות המערכות האוטונומיות והבלתי מודעות שבו, כמו גם לדחפים מיניים חזקים ונטולי רגש.
את התרבות האנושית, המוסרית והערכית, המושתתת על פעילות הניו-קורטקס, אני רוצה לזהות כסמל ה”קטדרלה” הפנימית שלנו. המחשבה האבסטרקטית קושרת מושגים זה לזה ומייצרת מערכי מחשבה של מוסר, ערכים ודת, המחייבים את האדם לקוד התנהגות חברתי-אתי ולהתעלות רוחנית אבסטרקטית.
כל זה זר מאד למח הזוחל שלנו, לדרקון הפנימי שלנו. אותו דרקון יושב לו במערה שבתחתית המוח, ומשם הוא בז לכל אותן מחשבות מנומסות ומהוגנות בהן הוגה הקרום העליון.
וכך כתב פרופ’ יורם יובל בספרו "מה זאת אהבה”:

“על פי דגם המח של מקליין האהבה הזוחלית היא, תשוקה מינית צרופה – רצון קדום, חזק ולפעמים אלים להזדווג, הדועך אחרי שהגיע לסיפוק. … התעשייה הפורנוגראפית עוסקת במשגלים, שלעיתים קרובות נמהלת בהם גם מידה כלשהי של אלימות. כאלה הם גם חיי האהבה של הזוחלים – תכליתיים מאוד ולפעמים גם אלימים:  יש תשוקה, חדירה, ופורקן. תשוקה מינית ועוררות מינית, שוכנות עמוק בתוך המוח הזוחלי העתיק, שאינו מכיר את אהבת היונקים ואת ערכי המוסר של המוח החדש”.
הניגוד החריף שבין האינסטינקטים של המוח הזוחלי, המיוצגים על ידי סמל הדרקון והקודים המוסריים שהוגה המוח-החדש, מוצא אצל רוב בני האדם פתרון זמני על ידי הדחקת הדחפים האינסטינקטואלים, בפרט בתחום המיני, והזחתם ממרחב המודעות אל “המערה שמתחת לגבעה” – אל התת מודע. פרוייד היה מקשר זאת עם רובד ה”איד” שבנפש. אך “החלום הרטוב” של המוח החדש הוא להצליח להכחיד את הדרקון, להרוג אותו ולשלוט באופן מוחלט על הדחפים המיניים. הכנסיה הנוצרית, “הקטדראלה”, שמראשית ימיה ראתה במיניות חטא-קדמון, מבקשת להצליח לכבוש את עולם היצרים המסומל על ידי הדרקון חומד הבתולות, ואם אפשר — להורגו. לכן תלויות להן עצמות הדרקון הפולני “סמוג וואבלסקי” באויר, והכנסיה חוששת מהיום בו ישובו ויגעו בקרקע המציאות. מבחינת הכנסיה, כאשר הצל פורץ ומגיע אל המציאות הוא כובש אותה בעוצמתו הבלתי מרוסנת והורס כל חלקה טובה. עולמה של הכנסיה בנוי על הדחקת הצל והוא מתרסק ונחרב כאשר הצל מצליח להתגבר על ההדחקה ולכבוש את האישיות. המשחק הוא משחק של מלחמה הדדית, וה”קטדרלה” מנסה לודא שתמיד תהיה ידה על העליונה.

לשלוט ביצר המין

אולם הצורך “לשלוט בדחפים המיניים” איננו מיוחד רק לאנשי המוסר והדת. אם תבחנו את המלל שמייצרים רבים ממורי הטנטרה בעולם תגלו שגם הם, בדרכם, עסוקים בנסיונות מתוחכמים לשלוט ביצר המיני. אמנם מורי הטנטרה אינם מנסים להרוג את הדרקון, אך מבין השורות של הפרסומים הטנטריים במערב תמיד תמצאו את התקווה המיוחלת לשלוט סוף סוף ביצר המיני. אוגוסטינוס (מאבות הכנסיה) בספרו המונומנטאלי “עיר האלהים” כבר דיבר על המצב האנושי המביך, בו אברי המין אינם ממושמעים לרצון המודע. לדעתו זוהי משמעותו של “החטא הקדמון”: לפי אוגוסטינוס, אצל אדם וחוה לפני הגירוש מגן העדן "לא נלחמו בהם אבריהם [המיניים]”. הדבר המעניין הוא שאני מוצא שוב ושוב גם בקרב חברי הטובים, מורי הטנטרה למיניהם, את אותה מלחמה, גם אם אצלם לובשת היא צורות שונות ומעודנות יותר, עדיין מלחמה היא.

להתיידד עם הדרקון

הדרך האחרת להתמודדות עם הפער המובנה שבין השאיפות המוסריות של המח החדש ובין האינסטינקטים המיניים התוקפניים וחסרי הרגש של המוח הזוחלי (“הדרקון”) איננה דרך המלחמה, אלא דרך האהבה.
הדרך הזו איננה מבקשת לשלוט בדרקון או להרגו, אלא להכליל גם אותו באינטגרציה מלאה של השלם הפרדוקסאלי.

את הדרך הזו מסמלת בעיני הצ’קרה של לב-העולם, שפועמת באופן מופלא דווקא בחצר המלכות של טירת וואבל בפולין. הצ’קרה הזו פועמת מתחתית הגבעה כלפי מעלה. אנשי הכנסיה המקומית (“הקטדראלה”) אינם מחבבים את המסורת הרוחנית התיאוסופית, ומסרבים בדרך כלל להצביע על המקום שבו היא מזהה את פעימת הצ’קרה. באופן הפוך על הפוך זה דווקא טוב מאד, כי הדבר מאלץ את עולי הרגל המחפשים את הצ’קרה ללכת עקב בצד אגודל בתשומת לב מרובה ולהרגיש את האנרגיה בכל צעד ושעל. כשעושים זאת – ההרגשה ברורה מאד: בנקודה מסויימת, ליד הקיר של החצר הפנימית, יש פתאום אנרגיה אחרת. משהו פתוח ורגוע נפער לרווחה, ונעים מאד לשהות ולעמוד בתוכו.

חשוב להדגיש ולומר כי הכרה בצללים וקבלתם איננה מחייבת מימוש של כל הדחפים הקיימים בצל, כפי שכבר כתבו ק.ג.יונג ואחרים. אחד מגדולי הוגי החסידות, רבי צדוק הכהן מלובלין, כתב ( “צדקת הצדיק" אות רנ”ח) שבכל אדם קיימים חלקים אפלים ו“צריך להיות בקשר אחד” עם אותם חלקים. לא טוב להדיר אותם ולא נכון לדחוק אותם לפינה. מנסיון שלי עם עצמי ועם אנשים עמם אני עובד יכול אני להעיד שהצל בעיקר מחכה להכרה, וכשמכירים בו לא כאוייב אלא כידיד, הוא מוצא מקום נכון בתוך השלם. החכמה היא לדעת כיצד לפגוש את הצללים מבלי להאבק בהם ומבלי להכנע להם. כשעושים זאת מגלים לרוב שגם הצל מוכן ומזומן להתכלל באינטגרציה הגדולה של השלם. רוב הפחדים שלנו אודות מה שעלול לקרות אם חלילה ניתן לצל מקום אינם אלא דימיונות אימה הנולדים מן הזרות שנפערה בינינו ובין הצללים שלנו. כשמתיידדים עם הצללים מגלים לרוב שהם אינם באמת מפלצות. הבעתה שלנו מפניהם נולדה רק בגלל שלא העזנו להכיר אותם מקרוב והפכנו אותם לזרים לנו.
המוח הזוחלי שלנו יודע שהוא איננו קיים במנותק משאר חלקי המוח. הוא מודע לכך שהוא חלק ממבנה הגדול יותר, המכליל אותו בתוכו. אולי משום כך, כשפונים אליו ממקום שמוכן למפגש ולא למלחמה, מגלים שהמוכנות הזו קיימת גם בו.

המוח הזוחלי הוא פרימיטיבי, ורק משום כך הצד התרבותי שלנו מזהה אותו כ”רע”, אולם כפי שכבר לימד הבעל-שם-טוב בתורתו המיסטית: “הרע אינו אלא כיסא לטוב”. או כפי שכתב מורי וידידי המשורר ברוס ליאון בשיר-הדרקון שלו (בתרגום חופשי שלי לעברית):
“בשמחה על כוחי הייתי מוותר
כפות רגלי הדרקון שלי תומכות היו
בתחתית כס-מלכותך המוזהב,
אם לבבך רק היה רחב דיו
להזמינני בברכה
לשוב הביתה”.
כשם שאין באמת “חיות רעות” והפסוק אותו אומר יעקב אבינו “טרוף טורף יוסף, חיה רעה אכלתהו” מסמל לדעתי את הנתק בין יעקב ובין הטבע הפראי (=עשיו), כך גם המוח הזוחלי שלנו איננו “רע”. חיות טורפות כי הן רעבות, והרעב מאיים עליהן. חיות תוקפות כשהן סבורות שחיה אחרת מאיימת עליהן. תוקפנות איננה קיימת בטבע אלא כתגובה למצב מאיים. הלכך, מתחת לתוקפנות ניתן תמיד למצוא חשש. הנחש חושש שידרכו עליו ולכן הוא מכיש. הדרקון חושש שינסו לחסל אותו (ויש לו עובדות היסטוריות רבות להסתמך עליהן) ומשום כך הוא תוקפני. אולם כשנגשים אל הדרקון “עם עששית דולקת ולב פתוח” כפי שכותב ברוס ליאון בהמשך השיר, ולא “עם שריון וחרב מצוחצחת” – מגלים שהוא בעצם פתוח לידידות.

הלוחש לדרקונים

אז עמדנו שם ככה, מיכל מעיין, אור קורן ואנוכי, מתחת לעצם הגדולה של הדרקון התלויה באויר, ניסינו להפוך את עצמנו להארקה ולחבר את העצם, לפחות מבחינה אנרגטית, בחזרה אל האדמה. הקטדרלה אולי תקרוס מן החיבור הזה, אבל משהו אחר יבנה במקומה וגובהו יהיה פי כמה ממגדלי הכנסיה. על כנפי הדרקון ניתן לנסוק לגבהי מרומים. “יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים” כתב הרב קוק, ואני רוצה לתקן ולומר: כנפי דרקונים אדירים…
מי שראה אנשים ה”לוחשים לסוסים” מתידדים עם סוס עד שהלה רוכן מיוזמתו ומזמין אותם לעלות על גבו לסיבוב ריצה ללא אוכף, יודע על מה אני מדבר. מי שמוכן לצאת מההתבצרות המוסרנית המתגוננת, להכיר במקומו וחשיבותו של הצל שבתוכו, מבלי לנסות להכחידו מחד ומבלי להכנע לו מאידך — יזכה בסוף שהדרקון יכרע לרגליו ויזמינו למסע מטורף בשחקים — הרחק מעבר למגדלי הקטדרלות המפוחדים — ובתהומות העמוקים של השאול.
היכולת האינטרגטיבית של האדם מתפתחת דרך תרגול שלא מתכחש לא לגבהי הרוח ולא למעמקי הגופניות, לא לאחדות הגדולה של כל הקיום (המורגשת על ידי הלב) ולא ליחידנות הקטנה של האינדיבידואל הבודד אל מול העולם הגדול והמנוכר.
מאידך חשוב להבין שהמוח הזוחל והמוח הלימבי (המוח היונקי, האחראי לרגשות) אינם מתקשרים באמצעות שפה מילולית. השפה המילולית שייכת לתקשורת של מוח החדש, ואם ברצוננו לתקשר עם הרבדים הקדומים והפחות מודעים שקיימים בתוכנו — עלינו ללמוד לתקשר איתם בשפתם הם. העבודה עם המוח הזוחל חייבת להיעשות דרך חוויות מוחשיות, עם הגוף, ותוך שימוש בדימויים מעוררים יחד עם תנועה, נשימה, וקול, כפי שאנחנו עושים בסמינרים שלנו (ובפרט בשלב השני של הסמינרים של ISTA).

האם קיים מוח רוחני?

בהרצאה שנשא בפני החברה התיאוסופית ב 2009 טען פרופסור מדהאב קולקטאר (Kolkatar M) מאוניברסיטת פונה שבהודו לקיומו של “מוח רביעי” באדם, לו הוא קורא “המוח הרוחני”. המוח הזה פעיל בעת מדיטציה, טען, בזמן שהאדם חווה אחדות גדולה עם הקיום והשקטה של מרוץ המחשבות. אינני יודע על קיומו של המוח הרביעי, אך מחקרים רבים הנערכים כיום בעולם מצביעים על שינויים במבנה המוח המתרחשים אצל מודטים מנוסים מאד, כמו צמצום גודל האמיגדלה (אותו חלק במוח הלימבי האחראי על תחושות חרדה) והגדלת האקסונים המקשרים אזורים שונים במוח.

לי אישית ברור הדבר, שכשם שבטירת וואבל הפולנית קיימת אלומה של אנרגיה שפולחת ועולה מן האדמה ועד השמים, אלומה שיש בכוחה לכלול את הדרקון ומאורתו, את טירת המלכות ואת הקטדרלה גם יחד, כך גם באדם יש יכולת אינטגרטיבית שצומחת כאשר מוכנים ליצור אינטגרציה בין כל החלקים המרכיבים את השלם המופלא שאנחנו. האדם הינו פרדוקס אלהי המחבר שמים וארץ, תהומות ורקיעים, וכנחש האוכל את זנבו “נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן” (ספר יצירה) מתגלה אז שהתחתיות והמרומים קשורים זה בזה במעגל אינסופי, שהנחש הוא הוא המשיח כמו שאמרו המקובלים (אותה גימטריה 358) והדרקון הדחוי שלנו הוא בעצם החלק לו חיכינו כל העת.

————-
המחבר: פלא, אוהד אזרחי, הינו שמאן-מיני, מורה בכיר בארגון ISTA הבין לאומי, אומן, מוזיקאי, מקובל-רדיקאלי, רבי בתנועה ליהדות מ9

The post הקטדרלה והדרקון appeared first on פורטל טנטרה ואומנויות האהבה - Tantra.

אז במה מדובר?

משיחות עם א-נשים התגובות לנושא הזה הם מגוונות ולפעמים קיצוניות, לכן תהיו סבלניים איתי עד הסוף ומקווה שתבינו את דבריי.

זכרו גם שאין פה הכללות ו/או התקפה על אחד מהמינים.

מבחינתי ומבחינת הטנטרה כשגבר לא גומר [לא שופך זרעו] הוא נשאר נוכח.

וכשהוא גומר [שופך זרעו] הוא הופך להיות לא נוכח.

עכשיו חלק מהא-נשים  ישאלו האם זה בכלל אפשרי לא לגמור?

למה לקחת לנו את העונג הזה? מה הטעם בסקס?

מה גם אישה לא צריכה לגמור?

זה הזמן אולי לשיתוף אישי ואיך בכלל הגעתי לטנטרה ולכל הדברים ההזויים האלו שנראים קשים לעיכול.

לפני מספר שנים, מצאתי את עצמי כשאני קצת מתוסכל מחיי המין שלי שהיו מלאים במובן התדירות אך איבדו מקסמם עקב חוסר יכולת לשלוט בגמירה ובשפיכה [שהם שני דברים שונים ונגיע לזה בהמשך]. הפכתי לסוג של "עבד" לנשים מכיוון שזה הפך לשגרה שקודם הייתי מספק את הגברת[משפט שתשמעו מהרבה גברים] ואז הייתי מרשה לעצמי לגמור.

לפעמים יותר לאט לפעמים יותר מהר, תלוי בכל מיני דברים ובחלקם גם ברצון האישה לסיים עם העניין.

זה תופס בעיקר בקשרים ארוכים כאשר לפעמים לאישה אין כוח ובמודע או שלא במודע יש לה טריקים לגרום לגבר להשתלהב ולגמור מהר.

בטנטרה קוראים לשפיכה הגברית המוות הקטן.-ואכן כך הדבר.

השפיכה גם מרוקנת אותנו אנרגטית וגם פיזית גורעת מהגוף משאבים וחיוניות.

חלק יגידו שזה קשור להתבגרות של הגוף ושזה טבעי אך אני מכיר גברים טנטרים, ואני בתוכם, שלמדו את הדרך הזו וגילם כמעט ואינו משפיע על יכולותיהם להפך הם אפילו נהיים חיוניים יותר  ו"צעירים יותר" [כמובן שזה לא רק אפקט האי שפיכה אלא כל הדרך כולה שעושה את השינוי].

התרגול, המדיטציות והזרמת האנרגיה למקומות שונים בגוף וגם התהליך הנפשי שפורח בדרך זו תורם לתמונה.

אז חזרה אלי.

כך בשנות השלושים לחיי מצאתי את עצמי גם מתוסכל וגם מרוקן אנרגטית עד כדי כאבי ראש לפעמים ועצבנות לאחר השפיכה.

החלטתי לחפש פתרון וכך נזכרתי באיש מיוחד שפגשתי בסדנת טנטרה הראשונה שלי ששם הוא היה עם אשתו ושברבות הימים הפך למורי, רבי, ולחברי וקבעתי להיפגש איתו.

בפגישה שיתפתי בתסכוליי ובקשתי מענה כי זכרתי שהוא אמר לי משהו אז.

הוא הקשיב, חייך ויצאנו למסע, שהוא כבר סיפור אחר למאמר אחר, אבל חלק מהמסע הזה היה ללמד אותי להפוך להיות אדון ליצריי הגואים.

התמורות שחלו בחיי מהלימוד הזה והמסע בכלל השפיעו ומשפיעות עד היום על גוונים רבים מחיי ועל כך אני מודה לו ולטנטרה שהעבירו לי את הידע הזה.

אז מה השתנה  מאז שלמדתי את זה ולמה בעיני זה כל כך חשוב להעביר הלאה את המידע?

בצורה הנפוצה אצל גברים וגם נשים האוננות והשפיכה הפכה לסוג של התמכרות כאילו לעונג אבל בעצם זה נהיה דרך לשחרר לחץ.

מי שאמיץ אף יודה שזו דרך לסיים את היום וללכת לישון רגועים.

אך כמו כל התמכרות יש לה מחיר מצטבר וכמו כל התמכרות צריך כל הזמן להגביר את סף הרגישות כל הזמן ועם הזמן נהיים קהים בתחושות.

נוסיף לזה את עניין הפורנו שהרבה גברים צופים  ובכלל גורם לתופעות אחרות שמייצרות קושי ביחסים וזה לפעם אחרת.

ברגע שהתחלתי לתרגל ולהפסיק לשפוך ביחסי מין, האנרגיה החלה להצטבר בתוכי ולהעיר אותי,

הדבר הזה השפיע גם עלי וגם על האישה. לי זה נתן אפשרות להגדיל את המיכל האנרגטי שלי ,

כך שאוכל להכיל את העונג מבלי להתפוצץ וגם נתן לי את האפשרות לחפש פורקן אחר לכעסים וללחצים של היום. זה נתן לי את האפשרות להפוך מאחד שעושה סקס לאחד שעושה אהבה.

כי באהבה אין מטרה יש רק להיות.

זה נתן לי אפשרות ללמוד לא רק למצוא פורקן לכעסים אלא גם להיות מודע לאיך אני צובר אותם ואיך לצאת ממעגל הקסמים הזה של צבירה ופורקן ופשוט להיות.

זה אפשר לי לפתח יכולות מדהימות של מאהב שלא עסוק רק בעצמו אלא גם באישה שאיתו ובאיך לענג אותה מבלי לדאוג שהזמן אוזל עד לעילפון שלי.

זה אפשר לי לאהוב אותה עד שהיא הגיעה לעילפון חושים שלה.

מיותר לציין שאימון בדרך זו מטפל ומסיים את בעיית השפיכה המוקדמת,

תופעה לא קטנה שמתסכלת גברים ונשים כאחד.

אז למה לסבול? למה להתמכר לכדורים ותוספים כשאפשר בלי?

מכאן נעבור למתנות שיש לאישה מיכולתו של הגבר לשלוט בשפיכתו.

האישה או האנרגיה הנקבית רוצה בכל מאודה להתמסר ולהיכבש באהבה, ובשביל זה היא צריכה להרגיש את הגבר במלוא נוכחותו וכשגבר גומר הוא לא נוכח הוא נעלם בתוך עצמו אל האין.

כמובן שזה משתנה מגבר לגבר, וגם בימים שלאחר מכן הוא יהיה יותר עצבני ופחות נוכח.

כשגבר לא שולט בשפיכה יותר קל לאישה להלהיב את הגבר ולגרום לו לגמור.

נכון לחלקכ/ן זה נשמע הזוי נושא השליטה בגבר. הזוי כמו אותן נשים שמזייפות.

אין פה אשמה חס וחלילה. עולם המיניות ובני האנוש מורכב כמו פצצה ולפרק אותה אינו תהליך קל .

יחד עם זאת, בשיחות פרטיות נשים יודו בדרכיהן מסיבותיהן השונות ואף באזני שמעתי דברים אלו.

כך שחסכו כעס עליי  והקשיבו עוד קצת.

אולי ישתלם לכם.

האישה והנקבי שבה כמהים להתמסרות. בשביל להתמסר האישה צריכה להרגיש בטוחה עם עצמה, עם השותף, שהוא יהיה שם להכיל אותה ולתמוך בה כשהיא מאבדת שליטה לתוך סערת חושיה המענגת.

בכך שהיא מתחילה להבין שהגבר שאיתה שולט בשפיכה כרצונו ולאחר שתשחרר שליטה בכך מחוסר ברירה כי הגבר הפך להיות משהו אחר. הוא כבר לא חדור מטרה של שפיכה, לא רק עסוק בעצמו.

היא מתחילה להרגיש את הנוכחות שלו מתעצמת וככל שנוכחותו תתעצם כך גם התמסרותה ובטחונה יגדלו  ובכך מתאפשר מקום למשהו חדש. מיכל חדש לשניהם, מיכל שבו הזמן עוצר ויש מקום לעונג. לרגשות.

להתבוננות והקשבה.

מקום בשביל שניהם להתמסר לרגע ולצאת כל אחד למסע שלו. הוא ירגיש ויעצים את הנוכחות והיא תתמסר לאהבתו הכובשת.

אז איפה העונג אתם שואלים? מה עם האורגזמה?

גמירה ושפיכה לגברים הן לא תופעות זהות אפילו שהן מתרחשות בו זמנית. הן שתיים, וניתן להפריד ביניהן גברים מסוגלים לחוות עוד סוגים של אורגזמות חוץ מההשפרצה.

העונג האמיתי והחזק יותר מגיע כשנותנים לו מקום, כשמשחררים אמונות ונפתחים לקבל משהו חדש, ויש עולם נפלא וקסום מעבר לתבניות הרגילות שלנו וטוב שכך.

יש אורגזמות וחוויות גופניות מדהימות שניתן לחוות אך זכרו שהן רק התוצאה של עבודה פנימית עמוקה שהיא הפרס המענג ביותר. עונג בא ועונג חולף אך הנוכחות נשארת.

לגברים שבינכם, לנשים שבינכן,  הגיע העת לפרוח ולהתענג ולהיות האלים שאנו.

Photo by Gary Saldana on Unsplash

The post לגמור או לא לגמור appeared first on פורטל טנטרה ואומנויות האהבה - Tantra.

מה זה? למה זה טוב? ומה הקשר לטנטרה והנעת האנרגיה בגוף?

ראשית אסביר ש"יוני" בשפה ההודית זה השם לאבר המין הנשי ופירושו המקום המקודש, ובעיני יותר נעים לקרוא לאבר המין הנשי ולתאר אותו כך מאשר שאר השמות הנפוצים והלא מחמיאים בחלקם שנפוצים בעברית ובשאר השפות.

אז מה זה עיסוי יוני באמת?

מה מבדיל אותו מסתם מגע עם האצבעות לטקס מקודש ומרפא? מה היתרונות ולמה כדאי לשים לב כשמקבלים את ההחלטה לעבור טקס שכזה?

ברמה הפיזית עיסוי יוני הוא עיסוי שריר ורקמות, וכמו כל שריר או רקמה בגוף שמגיבים למצב הנפשי או הפיזי שלנו ומתכווצים, וכואבים, וכך גם היוני דורשת את התייחסות הראויה לה כשהיא כאובה ומכווצת.

ברמה הנפשית/רוחנית/אנרגטית היוני היא מרכזה השני או הלב השני של האישה, כמו שאני חווה את זה, וכאן כראוי לנקבי הדברים נהיים מורכבים יותר 🙂

מה הקשר בין העיסוי והנעת האנרגיה בגוף?

הזרימה האנרגטית של האישה מתחילה מהיוני ונכנסת דרכה וממשיכה למעלה דרך הרחם ואל הלב ולמעלה, ומעצם כיוון הזרימה הזה נאספות אל היוני, שהיא לצורך העניין כמו מסננת אנרגטית, שלל טראומות ופגיעות, פיזיות וגם כאלו שלא, דברים שכוונו ישירות ליוני כמו אונס  ואלימות פיזית, וגם זה יכול להיות מילה שבן זוג/הורה/חברה או סתם בן אדם מהרחוב זרק לעברה או חוויה שלא קשורה אליה ישירות והאנרגיה פשוט נתקעה ביוני.

לאורך השנים מצטברות חוויות שונות ביוני שמשליכות בצורה קשה לפעמים על כל ההתנהלות והאופי המיני של האישה, רגשות ותחושות של פחד אשמה בושה ומבוכה מתחילים להתקבע ועם הזמן נוצר כיווץ רגשי שלרוב גם הופך לפיזי, וזה יכול להתבטא בכל מיני תופעות כמו כיווץ ויובש נרתיקי, תחושות של שריפה וגירוד בקיום יחסי מין ו"הזמנה" למחלות שונות להיכנס.

וכך משהבנו את המשמעות החשיבות והקדושה שהיוני מכילה בתוכה, ההבנה שעיסוי יוני הוא טקס מקודש מתבקשת מאליה, עיסוי יוני נוגע מקדש ומרפא את כל הרבדים של האישה והסכמתה של האישה למגע ביוני על ידי מעסה כמו גם על ידי בן/בת זוג זוהי בעצם הזמנה להיכנס לקודש הקודשים של האישה, ובעיני זו הדרך היחידה לגעת ביוני, בקדושה, בחמלה, באהבה ובריפוי, מדיטציה שהיא תפילה.

וזה מה שמבדיל והופך את העיסוי מסתם משחק עם האצבעות לטקס מקודש ומרפא, הכוונה, ההבנה והידיעה.

הטקס המקודש מתחלק לכמה שלבים שניתן לעבור בעיסוי אחד בטעימות או לעבור שלב שלב בעיסויים נפרדים, השלבים  לפי הסדר הם: עיסוי הכרות עדין, עיסוי לנקודה הקדושה, עיסוי מיוחד לשחרור טראומות, טקס שפיכה נשית ואורגזמת צוואר הרחם.

ומה הקשר לטנטרה? חלק ניכר מהטקס מוקדש גם להתמרת האנרגיה המינית לאהבה ולהרים אותה למעלה אל הלב. ובעצם העיסוי/טקס מתחיל בכלל ללא מגע ומוקדש ללימוד נשימות והנעת האנרגיה בגוף, ישנו תרגול פיזי להרפיית הגוף כדי לאפשר לאנרגיה הטובה לזרום בחופשיות ולאנרגיה התקועה והטראומטית להשתחרר מהגוף תוך כדי העיסוי שיבוא, לאחר הנשימות והתרגולים מגיע עיסוי גוף מלא ולחיצות בנקודות אנרגטיות שעוזרות לאנרגיה לזוז ולהשתחרר ולבסוף מגיעים אל היוני אל המקדש, ביוני עצמה מבחוץ ומבפנים ישנם נקודות לחיצה נוספות שממריצות ומשחררות את האנרגיה, בשלבים הגבוהים של הטקס ניתן לעבוד עם האורגזמה וללמוד את ההבדל בין אורגזמה נשית זכרית לנשית נקבית ואיך להתעלות ולעבור למצב מדיטטיבי דרך האורגזמה ואף לזמן זימונים או מה שנקרא סקס מג'יק.

חשוב לי לציין שעיסוי יוני אינו שם לו למטרה לענג או להגיע לעונג, ויחד עם זה, זה יכול לקרות וזה מבורך, אולם זה רק התוצאה של התהליך המקודש ושל שחרור האנרגיות התקועות.

למי העיסוי יוני מיועד? לעיסוי כפי שתיארתי יש יתרונות רבים בריפוי שחרור והעצמת האישה והמיניות, ולכן הוא  מיועד לכל אישה באשר היא ללא קשר ליכולות המיניות שלה, רמת הרוחניות שלה ולסטטוס האישי כלומר רווקה או בזוגיות. לזוגות שרוצים יש תהליך שלם של העמקה שבו הם לומדים לרפא אחד את השני דרך הטקסים הללו.

למה כדאי לשים לב שמקבלים החלטה לעבור טקס כזה?

*כדאי לבדוק את הרצון האמיתי שעומד מאחורי הבקשה לטקס כדי לדייק אותו.

*חשוב לעבור אותו בצורה טקסית ומקצועית עם אדם שמוכשר להתמודד גם עם לילית והשדים שיצאו בזמן תהליך הריפוי.

*לצערי נשים רבות ספגו פגיעות קשות והן סוחבות אותן בגופן ונשמתן ובזמן העיסוי דברים אלו משתחררים ונרפאים, אולם חשוב לבדוק את המוכנות להתמודד עם פגיעות אלו  ולדעת את הגבולות וללכת לאט.

*יש משמעות חשיבות והבדל בין לקבל את זה מגבר או מאשה אין יותר טוב או פחות, לכל אחת יתאים משהו אחר, לפעמים זה טוב להרגיש את האנרגיה של מטפל גברי שיוצר קוטביות לאנרגיה הנקבית ובכך מעורר את הריפוי שמגיע מגבר, ולפעמים זה טוב להרגיש את האנרגיה הנשית שתציף ותאפשר דברים אחרים.

*עונג זה דבר מבורך אולם התמקדות המטפל בעונג בלי העבודה הרוחנית אנרגטית עלולה לגרום לתחושת ריקנות וניצול לאחר זמן מה.

*המרחב בזמן הטקס מוקדש לאישה בלבד, מרחב שבו היא יכולה להתמסר ולהתבטא בחופשיות ללא הצורך להעניק בחזרה לאף אחד.

*עיסויים טנטרים הם חלק מדרך רוחנית שלמה שמשנה חיים, מומלץ לעבור את העיסוי כחלק מדרך זו.

The post עיסוי יוני – מסאג' טנטרי appeared first on פורטל טנטרה ואומנויות האהבה - Tantra.

המתנה הגדולה ביותר של הדרך הזו היא המדיטציה המופלאה של נשימת הקוברה. מתנה יקרה למין האנושי מאת באבאג'י, יוגי בעל עוצמה וחוכמה רבות מהרי ההימליה. מורי קריה אמרו כי מליון שנים נטולות ממחלות על כדור הארץ היו נחוצות כדי לפתח מח שמאפשר התנסות במודעות קוסמית. אימון קריה מאפשר להתקדם בקצב גבוה בהרבה, מכיוון שכל נשימת קוברה מייצרת שנה אחת של התבגרות רוחנית.

מדיטציה , אשר משלבת נשימה, מנטרה ומודעות משפיעה באופן עמוק על האדם שעוסק בה. על השדה האלקטרומגנטי, זרימת הדם , מערכת העצבים והבלוטות, איזון המיינד, והעמקה במדיטציה משפיעה
על כל התאים ועל המקצב של הגוף וכל הגופים האנרגטיים המחוברים אליו.
כדי לקבל את האפקטים הללו של המדיטציה, חשוב לתרגל אותה כסדהנה = תרגול יומי.
המחויבות של התרגול היומי מפתח הרגל משנה חיים.
ההרגלים שולטים בנו כל כך, שנאמר שאנחנו יכולים לשנות את היעוד שלנו על ידי שינוי ההרגלים.
לפי המדע היוגי, המיינד האנושי פועל במחזורים. אנחנו יכולים להעזר במחזורים האלו כדי לשנות תבניות לא רצויות – מחשבתיות, התנהגותיות ורגשיות – בתבניות חדשות , חיוביות יותר.
מכאן נובעים הזמנים המומלצים להתחייב למדיטציה או קריה:
40 יום משנים הרגל
90 יום מקבעים את ההרגל החדש (על ידי שחרור של תבניות מחשבתיות ורגשיות שמעכבים אותך וניקוי תת המודע)
אחרי 120 יום ההרגל החדש הוא מי שאתה
אחרי 1000 יום (ויש הגורסים שנתיים) אתה המאסטר של ההרגל החדש.
תרגול נשימת הקוברה מדויק ועוצמתי כל כך שכל יום של נשימת הקוברה שווה ערך לשנה של מדיטציה רגילה.

התמרה עוצמתית של הקונדליני

נשימת הקוברה מושכת את אנרגית שאקטי (הקונדליני) אל עמוד השדרה, משנה את התכונות האלקטרומגנטיות של הנוזל השדרתי, וכך מאפשרת לקונדליני לנוע במעלה עמוד השדרה. כשהמח טובל בנוזל הממוגנט, מערכת העצבים מותמרת ואתה מתעורר למודעות חדשה.
הלימוד של נשימת הקוברה הוא בשושלת שמועברת ממורה למורה במשך אלפי שנים. המסורת הזו מוגבלת בקפידה מסיבות של בטיחות במניפולציות על אנרגית הקונדליני. אנרגיה זו הינה האנרגיה העוצמתית ביותר בגוף ולכן לא מומלץ לשחק בה. טכניקת הנשימה העתיקה הזו נשמרה בסוד בגלל העוצמה הרבה שטמונה בה. באופן מסורתי, טכניקות עוצמתיות מהסוג של נשימת הקוברה ניתנו רק לתלמידים מתקדמים מאד לאחר שנים ארוכות של הכנה, וגם אז תחת השגחה צמודה של המאסטר-המורה.
עם העידן החדש הגיע הזמן להפוך את הטכניקות הסודיות והמשמעותיות הללו יותר זמינות, ולסמוך על הגנה שנוצרת מתהליך הבחירה העצמית, שבו מי שאינו מוכן לטכניקה בד"כ גם לא יתעניין בה.

נחש הקוברה נבחר כסמל של נשימת הקוברה הקוסמית. אנרגית הקונדליני מופיעה לעתים קרובות בציורים עתיקים כנחש אשר מגולגל שלוש וחצי פעמים בבסיס עמוד השדרה. קונדליני היא כח החיים או מודעות וכמו כן היא אנרגיה מינית. כאשר האנרגיה המינית מתעורר, הנחש יכול לטפס במעלה עמוד השדרה אל המרכזים הגבוהים יותר של המוח ולהרחיב את המודעות.
נחש הקוברה נחבר באופן מיוחד בגלל שהוא פורש את ראשו לפני ההכשה. פעולה זו מסמלת את ההרחבה של המודעות. הקבלה של הסמליות הזו נמצאת באיורים מסורתיים של האל שיווה. הוא תמיד מוצג עם נחש קוברה מסביב לגופו, בד"כ מסביב לצואר, אך לעתים מסביב ליד או מותן. הוא והמאמינים, הסדהוס הנודדים בהודו, לעתים קרובות נושאים קלשון או חנית עם 3 להבים. 3 הלהבים מסמלים את הזכר, הנקבה והאיחוד האלוהי, כמו במשמעות של מעגל הנשימה בנשימת הקוברה.

התפתחות אישית לתלמיד קריה.
המתרגל בנשימת הקוברה עובר סדרה של חניכות בלימוד אישי או קבוצתי (בשיטת איפסלו מדברים על 4 שלבים ממורים ושלושת השלבים האחרים מתקבלים בחניכה אישית מהיקום לתלמיד שבשל לכך), שמעוררות את התהליך הבא:

עוררו את אנרגיות גופכם.
השקיטו את המחשבה.
עוררו והעלו את האנרגיה המינית.
המירו את התשוקה.
תהנו ממצב של אושר עילאי

בארץ ניתן היום לקבל את השלבים הראשונים והעוצמתיים ביותר :

השלב הראשון פותח ומדייק את ערוצי האנרגיה להעלאת הקונדליני, מעלה את אנרגית החיים ומחבר את היעוד האישי עם היקום. זהו שלב עוצמתי במיוחד לריפוי והשגת יעדים.
מתרגלים שקיבלו את נשימת הקוברה חשים שינוי עוצמתי בחיים: עידון החושים, העצמה אנרגטית, תובנות מעמיקות על החיים, טיהור חסימות ומקור אנרגיה מתחדשת.
השלב השני מאזן ומעורר את הצ'אקרות, כל תלמיד חווה את הריפוי המדויק לו הוא זקוק.

The post נשימת הקוברה הקוסמית appeared first on פורטל טנטרה ואומנויות האהבה - Tantra.