זו הפגישה הראשונה שלנו. מוקדם יותר בצ'ט כבר נגענו אחד לשני בפצעים:
"אני לא בטוח שאני רוצה להיות בקשר עם אדם שהשלווה של האחר מלחיצה אותו, ואילו לערער את הביטחון העצמי של האחר גורמת לו הרגשה נעימה. את מרגשת, ואני רואה מתחת לחיספוס את הפגיעות שלך אבל אם את רוצה קרבה – תתחילי להתחבר אל האחר, שהוא במקרה הזה אני, גבר שעומד בשערך."

"נכון אני לא באמת רואה אותך, מה היית רוצה לעשות?".
"תעלי על האוטו ובואי לכאן"
"אתה מבקש ממני להתאמץ?"
"יש חניה פרטית :)"

במערבולת הזו אנחנו רוקדים לאט, כאילו אנחנו על אי בודד, בתחושה שהכל אפשרי. היד שלי לא חוששת לגעת, אך עניינית בעבודת החזקת הגוף למען הריקוד, מקפידה על מרחק קטן בינינו. אנחנו מסתכלים לרגע בעיניים ואז היא מקרבת אלי שפתיים. אני יודע שאני יכול לנשק אותה אבל אני בוחר לקרב את הלחי שלי אל הלחי שלה. אני מרגיש שהיא רוצה קצת יותר ממה שאני נותן. אני מחזיר אותה אל צעדי הריקוד, נותן טיפה פחות. כך אני שולט לכאורה ובונה ביטחון, והיא שולטת למעשה בעוצמת המגע ויכולה להרגע ולשחרר.

אני לוקח את הידיים שלה ושם אותן מאחורי גבה, שומר אותה במרחק מה ממני, על הגבול הדק שבין מניעת תנועה לשחרור. כאן נבנה אמון שבו אני גם המבוגר האחראי וגם ההרפתקן הנועז והשובב בו זמנית, זה שאפשר לבטוח בו שלא יחצה את הגבול, שרק "ידגדג" אותו. האמון הזה מאפשר לה את הביטחון להתמסר. אני לא מנצל את העובדה שהיא מוחזקת כדי לנשק אותה או להתקרב אליה. התשוקה שלנו נוכחת, חזקה ועם זאת בשליטה מלאה.

המטפלים בעיסוי רקמות עמוק נכנסים עד הכאב ושם נשארים בדיוק על גבול הכאב ושם לאט לאט מתקדמים טיפה פנימה, תוך קשר עם המטופל, לבדוק כל הזמן אם זה ביכולת שלו. חשוב לראות שהוא מחובר לעצמו נוכח ונושם עמוק. כך מייצרים אמון והמטופל יכול להתמסר וניתן להיכנס עמוק יותר.

אתה נוגע בשערה, האם הוא עבה? האם הוא רך? נסה להיות כמו תינוק סקרן, לגעת כאילו זו הפעם הראשונה, בפליאה. היה קשוב, ושאל את עצמך: איך היא מגיבה? בקול, בתנועה. מה התגובה שלה עושה לך? מצא את הגבול והישאר בו, אל תחצה אותו. תהייה נוכח.

אנחנו יוצאים למרפסת. היא מחזיקה את המעקה בשתי ידיים ומסתכלת למטה. ביד אחת יש לה  סיגריה כבויה. אני עומד קרוב מאחוריה אך משאיר מרווח. זהו אך מיתוס שצריך להתקדם לאזורי הגירוי הקלאסים. אני עוצר את התנועה לגמרי ומגיש לה מצית. אי תנועה לפעמים יותר מרגשת מתנועה. יש הפתעה מבוקרת. העצירה לרגע יוצרת ביטחון. היא לוקחת שאיפות איטיות ועמוקות מהסיגריה, ואנו עומדים שם, ללא תנועה, צופים אל הרחוב. אין לי מטרה, חוץ מלהעצים את הרגע, ולבנות איתה אמון מתחת לחצי הירח.

הסיגריה כבתה ונפלה על הריצפה. היא מסתובבת אלי, ואני מוביל אותה לחדר שינה, אני מניח אותה בזהירות על המיטה. היא מסתכלת לעברי כשואלת: "מה עכשיו?" במקום להיכנס לחרדת ביצוע, אני נשכב על המיטה לידה, נשען על יד אחת  ומסתכל לה בעיניים. "נעים לי איתך" אני אומר לה. העצירה ברגע הקריטי מראה לה שאני בטוח מספיק בשביל להישאר במבוכה, ומשרה  גם עליה ביטחון. אני לא נוגע בה וכשהיא מתחילה לגעת בי אני נשכב אחורה ומתמסר, מאפשר לשנינו להרגע, מראה לה שאני שולט בתשוקה שלי, וגם מאפשר לה להתבטא. היא מעט מופתעת מהפסיביות שלי אבל נפתח בה משהו חדש. היא מחייכת בשובבות ואילו אני מאפשר לעצמי להנות ולהראות זאת בקול ובתנועה.

ואז יורדים הבגדים. היא שוכבת שם ואני עוצר לרגע ארוך. לוקח את הזמן להסתכל עליה, בלי לגעת, במבט אוהב. בהתחלה היא  אכן מהוססת, מובכת, אבל אני נשאר שם. לאט היא מרגישה את חוסר השיפוטיות שבמבט שלי, והשאלות המעכבות של דימוי גוף מתפוגגות, אצל שנינו. פתאום היופי שלה נשקף אליה מהמראה שאני מספק, ואז היא מתרווחת ומראה לי, מתוך ביטחון, את הפרח שהיא, מעלי הכותרת העדינים שלו ועד הקוצים. אני בוחן בפליאה, ומשחק ללא מטרה כמו ילד שמוצא צדפים בחוף הים.

לאט המשחק הופך לנגינה בפסנתר, ליטוף של קלידים, ואני מקשיב. מה קורה בהקשה חזקה? איזה מוזיקה האצבעות שלי והפסנתר רוצים לנגן?
הייתי פעם בהופעה של ראווי שנקר, מאסטר הסיטאר ההודי המפורסם. האולם היה מלא לגמרי ואז הוא והנגנים האחרים עלו והחלו לכוון את הכלים ועשו זאת במשך שעה ארוכה, בלי חשש מהציפיה של הקהל או מהמבוכה, עד שהם היו לגמרי מרוצים מהצליל.

וכשהצליל מכוון, אין יותר אני ואת, יש מנגינה. והיא עולה להרפתקאות ובודקת גבולות בעדינות וברגישות. אני מפנים את מה שאמר פסנתרן וירטואוז: "ככל שאנו מתרחקים יותר מתנועות אצבע בלבד, זכרון גופני והרגלים, והולכים אל המופשט, וככל שאנו מתרכזים יותר במוזיקה הטהורה, כך אנחנו לומדים טוב יותר את פסנתר…"

בתוך הקונצרט הזה, כדאי לפעמים לעצור, להסתכל ישר בעיניים. זו הזמנה להוריד טיפה את ההתרגשות שהיא מכירה, ולהיות יותר קרובה אלי, יותר נוכחת. אנחנו שם ברגע שבו הזמן עוצר מלכת. כך מתאפשרת לנו הנאה עמוקה יותר, הנאה של כל הגוף, אובדן של תחושת הזמן, אחדות הדדית. אני רואה את עצמי נשקף מעיניה. ואני אוהב את מה שאני רואה.

מתוך  הסיטואציה הזו אפשר להבין משהו על חשיבותו של המגע הנכון. הוא מתאפיין כבר בבנייה הרגשית  של המפגש, ומתחיל ביצירת קוטביות שיכולה להיות עימות חזק, ועם זאת הסכמה שקטה ללכת ביחד אל הבילתי נודע. המגע עצמו אינו מבודד והמשמעות שלו נגזרת גם מהמסגרת שהוא בתוכה : המקום, מי את? מי אני? מי את בשבילי?

משם מדובר על הליכה על הגבול תוך בניית אמון. הגבר לוקח שליטה על ידי כך שהוא מתקדם פחות ממה שהאישה רוצה, מאפשר לה בעצם לשלוט על עוצמת המגע, וכך היא יכולה לשחרר. מאד עוזר להראות ביטחון על ידי עצירה וחיבוק של רגעי מבוכה, וחשוב להראות אהבה ללא שיפוטיות והקשבה מלאה. עם האמון שנוצר אפשר אפשר לדגדג את הגבולות, להציע הרפתקאות נועזות, ולאבד שליטה.

The post מבט של תינוק, מגע של פסנתרן appeared first on פורטל טנטרה ואומנויות האהבה - Tantra.

רוח וגוף.

כשהשמש צורבת את עורי

שמש ועור.

כשכל העולם חודר לתוכי

אין עולם ואין תוך

מה יש?

מה שיש: תודעת אינסוף.

אחת האיכויות המרגשות והיפות ביותר של שיווה, האיכות הגברית הטהורה, בין אם היא מופיעה בגוף של גבר ובין אם היא ה"גבר הפנימי" בגוף של אישה, היא היכולת לחדור, פיזית (מינית), רגשית ורוחנית. היכולת להפוך עצמנו מעדים וצופים לחלק מ -, היכולת להפוך מישויות נפרדות (ישויות שמתחזקות את אשליית הנפרדות..) לישויות מתמזגות, הלוקחות חלק פעיל בחיים, מעורבות לחלוטין, חודרות, מתמוססות והופכות אחד.

ואל מול שיווה החודר, נמצאת שאקטי הנחדרת, המהות הנשית על כל יופייה, הדרה ועוצמתה, על היכולת להחדר, להיפתח לחלוטין, להכיל במלאות, לבלוע (אימל'א , לבלוע!! גברים, לנשום..) להתמזג, להפוך אחת..

על כל הכמיהה שזה מעורר, הגעגוע, התפילה, והכעס, כן. הכעס והפחד, האשמה והרתיעה.

אז הבה נשוחח על חדירות.

להיות נחדרת, מה זה אומר?

מספיק רפרוף קל בשפה העברית על מנת לגלות עם איזה מטענים  רגשיים אנחנו ניגשות וניגשים לנושא : חדירה לפרטיות, חדירה למרחב, חדירת מחבלים.., טיפולים חודרניים, חדירה לשוק, חדירה למחשב,  שדורשת אבטחה, א-ב-ט-ח-ה!!

ועם זאת, אם נפסיק לרגע להתחבא מאחורי מילים יפות ומעודנות, זה בדיוק מה שאנחנו עושות, במרחב המיני ומחוצה לו, אנחנו נחדרות. והנה תפסתי את עצמי בתופעה מענינת, השתמשתי בפועל "עושות", מה אני בדיוק "עושה" כשאני נחדרת? אני פאסיבית או אקטיבית? ואולי גם וגם?..

כיוון שעל מנת להיחדר, במלוא מובן המילה, נדרשת הסכמה ומוכנות, על מנת להיחדר, פיזית, אנרגטית, רגשית ורוחנית, אני נדרשת להיפתח, להתרחב, להתרכך, להתמסר  ולהיכנע, כן, כן, להיכנע, לא לחודר, כי אם קודם כל לעצמי,  לטבע האמיתי שלי, למהות הנקבית שבי, לרצון העמוק כל כך, להכניס אותך לתוכי, להכניס את העולם כולו אל תוך הוויתי, להרגיש בכל תא בתאי גופי, להיות מורגשת וניראת, אהובה, רצויה ומקובלת כל כולי. האם אתה מסוגל להיכנס לתוכי, לדעת אותי,  לחוות אותי על כל מי שאני ולהישאר? לאהוב ולסגוד את כל מי  שאני מבלי להירתע, מבלי להזדעזע ולצאת?

תפילת האישה, תפילת הנשיות המשותפת לכולנו, נשים וגברים כאחד.

האפשרות להחדר טומנת בחובה את היכולת שלנו להיפתח לעולם ולהרגישו כחלק מאיתנו, כאישה המכילה את עוברה ברחמה כך הופך העולם כולו לילדי שלי, ואני חווה בכל מאודי ובכל ישותי את כל העולם כעצמי, מכאן היכולת האמפטית הגבוהה כ"כ אצל נשים (ואצל גברים דרך ה"אישה הפנימית" שלהם.) האפשרות להרגיש ולהזדהות, הטלפתיה, היכולת להרגיש ולהכיל את הכאב ואת השמחה של ה"אחר", שהוא כבר לא "אחר" הוא אני, הוא חלק ממני, חלק ממהותי.

הכמיהה להחדר היא הגעגוע אל האחד, אל השלם, אל המרחב בו אין אותי ואותך, אל המרחב האלוהי שבו הנשיות והגבריות מתמוססים, הקוטביות נעלמת והנה אנחנו במרחב "אפס", בתוך התוהו ובוהו שבו יש הכל ואין כלום, זהו הגעגוע הביתה, אל הבית האמיתי שלנו, אל הריק..

זהו הגעגוע לגן העדן, אל המקום שבו שוטטנו ערומים, חשופים לחלוטין, ניראים ורואים, אל המקום בו אין בושה כי אין ממה להתבייש, זהו המקום שבו כולנו מושלמים, אלים ואלות, ומותר לראות ומותר להראות, לחשוף ולהיחשף, להיות באינטימיות מושלמת, בהתמזגות, כי אין ממה לפחד, כי אנחנו מוגנים ובטוחים לחלוטין.

אנחנו כולנו נושאים בתוכנו את הכמיהה והגעגוע להתמזגות, להתמוססות והתאחדות, הפן הגברי מתחיל את התנועה הזו ב"חדירה ל-" הפן הנקבי מתחיל את התנועה  הזו בהחדרות.

כולנו גם נושאים בתוכנו את הפחד מזה, את הפחד מההעלמות, מסימביוזה, מללכת לאיבוד אחד בתוך השנייה, מלאבד את עצמי.

זהו ה"רצוא ושוב " שלנו, האנושי, כל כך אנושי, זה שגורם לנו לתור כל חיינו אחר אינטימיות, אחר מערכות יחסים עמוקות וחושפניות, ולפחד מהן, כל כך לפחד עד שאנחנו עושים הכל על מנת לברוח מהן, על מנת להרוס אותן בדיוק ברגע הכי חשוף ויפה, מלקום לעשן סיגריה ועד להגיד את הדבר הכי "לא נכון" בדיוק עכשיו, ברגע הזה, אנושי, כבר אמרתי? נו, שויין..

וברגע האמת, ברגע בו אפשרתי לעצמי להיות נחדרת בכל מהותי, להיות פתוחה לרווחה, לקבל אותך על כל מי שהינך בכל מי שאני, ברגע בו אפשרת לעצמך לחדור אלי בכל מאודך,  עם נוכחות ומודעות מלאה, על כל מי שהינך אל תוך המרחב האינסופי של כל מי שאני, ברגע הזה, ברגע הטהור והמקודש הזה, כבר אין אני ואין אותך, אין נחדרת ואין חודר, אני התמוססתי ואיבדתי גבולותיי, אתה התמוססת ואיבדת גבולותייך..ושננו חודרים ושננו  נחדרים, ושנינו הכל..וכלום..ואנחנו העולם והעולם זה אנחנו..

ושוב פעם, אימל'א!

איפה אני? מי אני?!

תצא! מהר תצא!

לא פשוט..

ועם זאת כל כך , כל כך יפה..

Photo by Jared Sluyter on Unsplash

The post כך ברא אותי הטבע appeared first on פורטל טנטרה ואומנויות האהבה - Tantra.