במהלך הביקור יצא לי לצפות באם מחליפה חיתול לביתה, מנקה את איבר מינה של אישה לעתיד תוך כדי רטינת "אוף, זה הדבר היחיד שמעצבן עם בנות, כ"כ קשה לנקות כאן, לשמור על ההיגיינה של המקום המסובך הזה, הרבה יותר פשוט עם בנים…"

אווצ', אני התכווצתי…

לפני שאתן מדווחות למשרד הרווחה הרשו לי להרגיע אתכן שמדובר באימא אוהבת ומקסימה, אינטליגנטית, פתוחה ומודעת, אז איך זה קורה שהיא נצפתה מנקה את הואגינה של ביתה מתוך הלך רוח בו עושים ניתוח לצפרדע בשיעור מדעים? זה קורה , יקירותיי, כיוון שכולנו מועדות לפורענות, כולנו בקבוצת סיכון, כולנו ספגנו משחר ילדותינו יחס שנע מריחוק אדיש ונמנע עד לגועל והסתייגות מופגנת מאיבר מיננו, מהמקום ממנו כולנו הגחנו לעולם, מהמקום אליו נכניס את אהובינו ודרכו נעביר לעולם את מתנות ילדינו הפיזיים והמטאפיזיים כאחד. האיבר שאחראי יותר מכל איבר אחד בגופינו על העונג שלנו, על החיבור שלנו עם האדמה, עם עולם החומר והיכולת שלנו להרפות ולהתמסר לחגיגת קיומנו בגוף בשר ודם.

וביקום מקביל..בארץ רחוקה..כחלק משפה של מסורת רוחנית המקדשת את החיים ישנו שם שעצם השימוש בו מאתגר ומשנה מהותית את יחסינו לואגינה שלנו (ואגינה, אגב, משמעו נדן, של חרב יענו, נו, בחיאת…)

יוני – כך קרויה הואגינה בסנסקריט, והמשמעות היא – המקדש הפנימי.

ועכשיו, נשימה…עמוקה…

בואו נדמיין לרגע עולם בו כל ילד וילדה לומדים מרגע צאתם לעולם להתייחס אל איבר מינם כאל מרחב מקודש, קדוש! יקירותיי, קדוש!! כזה שמתייחסים אליו ביראת קודש, בכבוד, באהבה ובהערצה. מטפחים אותו בעדינות ובהתמסרות, מתרגשים לקראת כל מפגש עימו, מוקירים תודה עד אין קץ על הזכות לשאת אותו בגופינו, לראות, לגעת להריח לטעום וגם..אתן יכולות לתאר לעצמכן?! להיכנס אליו או לחילופין להכניס אחרים לתוכו, וכמובן זה תקף גם להיפך.

שהוא, האיבר הקדוש קדוש הזה יכנס לתוכי..

איך יראה עולם כזה?

ממש ממש אחרת!

אחרת לגמרי ולחלוטין!!

עיסוי יוני

עיסוי יוני (והמקבילה הגברית שלו – עיסוי לינגאם) הינו טקס טנטרי מקודש ובעל שורשים עתיקים, שמטרתו קידוש האישה ואיבר מינה.

זהו טקס, וככזה הוא נועד לאפשר לעצמינו לגלות על עצמינו ועל עולמינו משהו חדש תוך שימוש בפעולה כביכול שגרתית, כזו שרובינו כבר חווינו בדרך זו או אחרת, אבל לא! לא חווינו מעולם, לא כך, לא כתהליך מדיטטיבי, לא כתפילה, כמרחב של קדושה והתעלות.

כמרחב בו מוותרים על כל צפייה ורצון להגיע למטרה זו או אחרת  ומאפשרים למקבלת העיסוי להיות ב100% קבלה, ללא שום צורך להוכיח משהו, להגיע למשהו או אפילו להתענג וליהנות. זהו מרחב המאפשר התכנסות פנימה, צלילה עמוקה אל תוך העצמי הגופני הרגשי האנרגטי והרוחני, מרחב המאפשר התבוננות בתחושות וברגשות שצפים בנו, מאפשר נוכחות עמוקה, שלמה ומלאה בתוך גופינו, בתוך הרגע הזה המקודש על כל תחושה שהוא מביא עימו מענגת, או שלא.

ישנן כמובן טכניקות שונות לעיסוי יוני אולם לטעמי הטכניקה היא משנית, ישנו מבנה מסוים לעיסוי שתורם ותומך בתהליך אך מה שיהפוך את העיסוי לתהליך מקודש ולמרחב מרפא הוא ההתכוננות והנוכחות של נותן או נותנת העיסוי, זהו מרחב המאפשר יצירה של אינטימיות שאין בה מטרה. היא נטולת תכלית למעט התכלית הגבוהה מכולן – נתינה ואהבה שאינה תלויה בדבר.

העיסוי מוקדש לריפוי, מאפשר לאישה להכיר את היוני שלה, על כל נקודה ונקודה בתוך המערה הקדושה שלה, מאפשר שחרור של טראומות קטנות כגדולות, זיכרונות  שנאגרו בגוף הפיזי והאנרגטי, זיכרונות לא מודעים שיוצרים חסימות וכאבים, קהות וחוסר תחושה, כיווץ וניתוק מהגוף.

דרך נוכחות מודעת,שקטה ונטולת הקשר מיני או רומנטי הן מצד המקבלת והן מצד הנותןנת מתאפשרת הצפה  משחררת ומרפאת של הזיכרונות האגורים בנרתיק, טראומות מיניות,פגיעות, רגעים בהן נחדרנו וננגענו ללא מודעות, ללא אהבה,ללא תשומת לב והכרת תודה, עלבונות וכעסים, אפילו הרגע עימו פתחנו את מסענו זה, הרגע בו כתינוקות חווינו את אימא נוגעת בנו עם אמביוולנטיות רגשית, דחייה או בלבול.

ומשהתרחש הריפוי מתאפשר דבר נוסף מלא הוד ויופי נשגב, מתאפשרת לנו חיבור מהותי והבנה שמעבר לחשיבה עם קדושתו של המקום ועם קדושת ועצמת הרחם,עם קדושת החיים עצמם,  דרך החיבור המלא ליוני וההרפיה לתוך האורגזמות מתאפשרת שינוי תודעתי וחוויות טרנס מיסטיות, חיבור לגלגולים קודמים, ראיית חזיונות ,קבלת מסרים, חוויות על חושיות רבות עצמה, חווית של אלוהות, של אחדות מופלאה עם כל הבריאה.

אפשרי, לא חייב…

כי זה היופי בעיסוי היוני, הוא יציאה למסע, להרפתקה, אצל כל אישה הוא יחווה אחרת, כל עיסוי אצל אותה האישה נחווה אחרת. אנחנו מחויבות לנוכחות ולהתבוננות עצמית נטולת שפיטה ותו לאו. זהו מסע של אהבה עצמית וקבלה עמוקה וככזה הוא נושא בחובו פוטנציאל לריפוי משנה חיים.

בשנתיים האחרונות  התמזל מזלי לצלול לתוך עולם המיניות המקודשת, דרך ה"שאמניזים המיני" והטנטרה, ובעיקר דרך הכרות עם קהילה עולמית ההולכת ומתרחבת וגדלה מיום ליום של א-נשים אמיצים, פורצי דרך ,נושאי ומחדשי בשורה עתיקת יומין המחויבים לריפוי ושחרור המיניות הפרטית שלהןם והמיניות הפרטית  לא פחות של עולמינו ושל כולנו.

זכיתי לקבל ולתת הרבה עיסויים, ל ומ- גברים ונשים. בחוויה שלי עם כל עיסוי שקבלתי (ונתתי, הריפוי הוא תמיד הדדי) השתחררה ממני עוד שיכבה של שריון והגנה, כמו בקילוף  שכבות של בצל ואם לא מעט דמעות כיאה לקילוף שכזה,אך אם לא פחות צחוק והנאה  צללתי ועודני צוללת  אל תוך המרחב המקודש שלי וגילתי  שאין סוף. אינסוף של עונג ואינסוף של כאב, אינסוף של עצמה ואינסוף של פגיעות, אינסוף אלות רבות הוד והדר התגלו בתוכי, אינסוף נשים שבורות, פגועות, כועסות ומבועתות  יצאו מהיוני שלי בשיירה אמיצה שמבקשת לראות את האור, לחשוף ולהיחשף, לרפא ולהירפא. פעם אחת יצא ממני שד, שככה יהיה לי טוב…

עיסויי היוני אפשרו לי להגיע לגבהים אורגזמיים שלא הכרתי לפני למרות שמאז ומעולם אורגזמות היו נגישות וקלות לי, הם גילו בפני את האפשרות להפוך אורגזמה לכלי לעבודה רוחנית, לחיבור עם האלוהי, לבריאת מציאות והקדשת עצמי לאלוהות.העלאת עצמי לעולה במובן העמוק והטהור של המילה.

עיסויי היוני אפשרו לי לחוות את האונס שעברתי בגיל שתיים עשרה מתוך כאב וזעם רב אך גם ממקום של עצמה, של בחירה, של תביעה מחודשת של עצמתי וכוחי ,של גופי,הן אפשרו לי לסלוח.

עיסויי היוני פתחו לי צוהר אל עברי הגלגולי, הן חשפו בפני את הכוהנת ברצף של חזיונות וזיכרונות עתיקים שעלו וצפו מתוכי. הם אפשרו לי להיזכר ולהתייצב מחדש בבית מקדשי וביעודי.

הם אפשרו לי לשחרר רגשות ללא צנזורה, להתמודד מול שדי הפחד, הבושה והאשמה, להיגאל מעקבות ולגלות מחדש את העונג, העונג בלהיות בת תמותה  הנושאת בגופה אוצר בלום שכזה..

הם סייעו לי לשנות דפוסים של הרגלים מיניים, למדתי את סוד השקט והצמצום, את הרכיבה על הגל האורגזמי, את האפשרות לרטוט בדממה כל הדרך לאלוהים.

העיסויים לימדו אותי הקשבה, ליוני שלי, לגופי, נפשי ונשמתי, הם לימדו אותי לא להתפשר על עצמי, הם לימדו אותי שאני ראויה.

הם לימדו אותי לבכות..

הם לימדו אותי שאני קדושה

שאת קדושה

שהוא, אפילו הוא…  יהיה אשר יהיה.. גם הוא, קדוש.

הם נטעו בי אמונה שאפשר להשתנות ואפשר לשנות,אפשר לרפא כל דבר חולה, דואב ופגוע בעולם הזה, מתוך עונג ושימחה, מתוך התמסרות והרפיה, מתוך מגע, מגע הכי פשוט שיש, אבל מגע שיש בו כוונה. מגע הרואה את היוני, את האישה, את העולם הזה, כמקום  אלוהי וקדוש.

אהבה.

מירב הודיה – כהנת אהבה, חונכת ומנחה למיניות מקודשת.

The post על שחרור זכרונות רגשיים מהנרתיק appeared first on פורטל טנטרה ואומנויות האהבה - Tantra.

זו הפגישה הראשונה שלנו. מוקדם יותר בצ'ט כבר נגענו אחד לשני בפצעים:
"אני לא בטוח שאני רוצה להיות בקשר עם אדם שהשלווה של האחר מלחיצה אותו, ואילו לערער את הביטחון העצמי של האחר גורמת לו הרגשה נעימה. את מרגשת, ואני רואה מתחת לחיספוס את הפגיעות שלך אבל אם את רוצה קרבה – תתחילי להתחבר אל האחר, שהוא במקרה הזה אני, גבר שעומד בשערך."

"נכון אני לא באמת רואה אותך, מה היית רוצה לעשות?".
"תעלי על האוטו ובואי לכאן"
"אתה מבקש ממני להתאמץ?"
"יש חניה פרטית :)"

במערבולת הזו אנחנו רוקדים לאט, כאילו אנחנו על אי בודד, בתחושה שהכל אפשרי. היד שלי לא חוששת לגעת, אך עניינית בעבודת החזקת הגוף למען הריקוד, מקפידה על מרחק קטן בינינו. אנחנו מסתכלים לרגע בעיניים ואז היא מקרבת אלי שפתיים. אני יודע שאני יכול לנשק אותה אבל אני בוחר לקרב את הלחי שלי אל הלחי שלה. אני מרגיש שהיא רוצה קצת יותר ממה שאני נותן. אני מחזיר אותה אל צעדי הריקוד, נותן טיפה פחות. כך אני שולט לכאורה ובונה ביטחון, והיא שולטת למעשה בעוצמת המגע ויכולה להרגע ולשחרר.

אני לוקח את הידיים שלה ושם אותן מאחורי גבה, שומר אותה במרחק מה ממני, על הגבול הדק שבין מניעת תנועה לשחרור. כאן נבנה אמון שבו אני גם המבוגר האחראי וגם ההרפתקן הנועז והשובב בו זמנית, זה שאפשר לבטוח בו שלא יחצה את הגבול, שרק "ידגדג" אותו. האמון הזה מאפשר לה את הביטחון להתמסר. אני לא מנצל את העובדה שהיא מוחזקת כדי לנשק אותה או להתקרב אליה. התשוקה שלנו נוכחת, חזקה ועם זאת בשליטה מלאה.

המטפלים בעיסוי רקמות עמוק נכנסים עד הכאב ושם נשארים בדיוק על גבול הכאב ושם לאט לאט מתקדמים טיפה פנימה, תוך קשר עם המטופל, לבדוק כל הזמן אם זה ביכולת שלו. חשוב לראות שהוא מחובר לעצמו נוכח ונושם עמוק. כך מייצרים אמון והמטופל יכול להתמסר וניתן להיכנס עמוק יותר.

אתה נוגע בשערה, האם הוא עבה? האם הוא רך? נסה להיות כמו תינוק סקרן, לגעת כאילו זו הפעם הראשונה, בפליאה. היה קשוב, ושאל את עצמך: איך היא מגיבה? בקול, בתנועה. מה התגובה שלה עושה לך? מצא את הגבול והישאר בו, אל תחצה אותו. תהייה נוכח.

אנחנו יוצאים למרפסת. היא מחזיקה את המעקה בשתי ידיים ומסתכלת למטה. ביד אחת יש לה  סיגריה כבויה. אני עומד קרוב מאחוריה אך משאיר מרווח. זהו אך מיתוס שצריך להתקדם לאזורי הגירוי הקלאסים. אני עוצר את התנועה לגמרי ומגיש לה מצית. אי תנועה לפעמים יותר מרגשת מתנועה. יש הפתעה מבוקרת. העצירה לרגע יוצרת ביטחון. היא לוקחת שאיפות איטיות ועמוקות מהסיגריה, ואנו עומדים שם, ללא תנועה, צופים אל הרחוב. אין לי מטרה, חוץ מלהעצים את הרגע, ולבנות איתה אמון מתחת לחצי הירח.

הסיגריה כבתה ונפלה על הריצפה. היא מסתובבת אלי, ואני מוביל אותה לחדר שינה, אני מניח אותה בזהירות על המיטה. היא מסתכלת לעברי כשואלת: "מה עכשיו?" במקום להיכנס לחרדת ביצוע, אני נשכב על המיטה לידה, נשען על יד אחת  ומסתכל לה בעיניים. "נעים לי איתך" אני אומר לה. העצירה ברגע הקריטי מראה לה שאני בטוח מספיק בשביל להישאר במבוכה, ומשרה  גם עליה ביטחון. אני לא נוגע בה וכשהיא מתחילה לגעת בי אני נשכב אחורה ומתמסר, מאפשר לשנינו להרגע, מראה לה שאני שולט בתשוקה שלי, וגם מאפשר לה להתבטא. היא מעט מופתעת מהפסיביות שלי אבל נפתח בה משהו חדש. היא מחייכת בשובבות ואילו אני מאפשר לעצמי להנות ולהראות זאת בקול ובתנועה.

ואז יורדים הבגדים. היא שוכבת שם ואני עוצר לרגע ארוך. לוקח את הזמן להסתכל עליה, בלי לגעת, במבט אוהב. בהתחלה היא  אכן מהוססת, מובכת, אבל אני נשאר שם. לאט היא מרגישה את חוסר השיפוטיות שבמבט שלי, והשאלות המעכבות של דימוי גוף מתפוגגות, אצל שנינו. פתאום היופי שלה נשקף אליה מהמראה שאני מספק, ואז היא מתרווחת ומראה לי, מתוך ביטחון, את הפרח שהיא, מעלי הכותרת העדינים שלו ועד הקוצים. אני בוחן בפליאה, ומשחק ללא מטרה כמו ילד שמוצא צדפים בחוף הים.

לאט המשחק הופך לנגינה בפסנתר, ליטוף של קלידים, ואני מקשיב. מה קורה בהקשה חזקה? איזה מוזיקה האצבעות שלי והפסנתר רוצים לנגן?
הייתי פעם בהופעה של ראווי שנקר, מאסטר הסיטאר ההודי המפורסם. האולם היה מלא לגמרי ואז הוא והנגנים האחרים עלו והחלו לכוון את הכלים ועשו זאת במשך שעה ארוכה, בלי חשש מהציפיה של הקהל או מהמבוכה, עד שהם היו לגמרי מרוצים מהצליל.

וכשהצליל מכוון, אין יותר אני ואת, יש מנגינה. והיא עולה להרפתקאות ובודקת גבולות בעדינות וברגישות. אני מפנים את מה שאמר פסנתרן וירטואוז: "ככל שאנו מתרחקים יותר מתנועות אצבע בלבד, זכרון גופני והרגלים, והולכים אל המופשט, וככל שאנו מתרכזים יותר במוזיקה הטהורה, כך אנחנו לומדים טוב יותר את פסנתר…"

בתוך הקונצרט הזה, כדאי לפעמים לעצור, להסתכל ישר בעיניים. זו הזמנה להוריד טיפה את ההתרגשות שהיא מכירה, ולהיות יותר קרובה אלי, יותר נוכחת. אנחנו שם ברגע שבו הזמן עוצר מלכת. כך מתאפשרת לנו הנאה עמוקה יותר, הנאה של כל הגוף, אובדן של תחושת הזמן, אחדות הדדית. אני רואה את עצמי נשקף מעיניה. ואני אוהב את מה שאני רואה.

מתוך  הסיטואציה הזו אפשר להבין משהו על חשיבותו של המגע הנכון. הוא מתאפיין כבר בבנייה הרגשית  של המפגש, ומתחיל ביצירת קוטביות שיכולה להיות עימות חזק, ועם זאת הסכמה שקטה ללכת ביחד אל הבילתי נודע. המגע עצמו אינו מבודד והמשמעות שלו נגזרת גם מהמסגרת שהוא בתוכה : המקום, מי את? מי אני? מי את בשבילי?

משם מדובר על הליכה על הגבול תוך בניית אמון. הגבר לוקח שליטה על ידי כך שהוא מתקדם פחות ממה שהאישה רוצה, מאפשר לה בעצם לשלוט על עוצמת המגע, וכך היא יכולה לשחרר. מאד עוזר להראות ביטחון על ידי עצירה וחיבוק של רגעי מבוכה, וחשוב להראות אהבה ללא שיפוטיות והקשבה מלאה. עם האמון שנוצר אפשר אפשר לדגדג את הגבולות, להציע הרפתקאות נועזות, ולאבד שליטה.

The post מבט של תינוק, מגע של פסנתרן appeared first on פורטל טנטרה ואומנויות האהבה - Tantra.

גם בטנטרה מאוד קל להתרגש ולהיות בחוויה של וואו, נכנסים למרחב חדש, תחושות חדשות, אנרגיית החיים מתעוררת, מתחילים להרגיש הרבה דברים, המחסומים יורדים ועולם חדש נפתח.

אבל גם בטנטרה כמו בכל וואו אחר כמו אוכל או סוכר או סמים ככל שהריגוש עולה צריך יותר ריגוש בשביל להתרגש וככל שצריך יותר ריגוש יכולה גם להיווצר כהות [שזה מה שקורה מפורנו, אבל זה בפעם אחרת].

והרי לרוב מגיעים לטנטרה, שהיא דרך רוחנית, כדי לעבוד על עצמנו ולהתפתח, אולם הריגוש מסית אותנו משם וכשהריגוש נגמר ועוברים לבא וגם הוא נגמר, וזה יכול להיות תקופה ארוכה כזו של חודשים או שנים תלוי ברמת החסך שלנו, וכך יום אחד שהריגושים יורדים מעוצמתם ושוב הכל נראה רגיל ומשעמם ומה שריגש בעבר נראה סתמי או כמו שאומרים באנגלית :

BEEN THERE DONE THAT

ואז נגלה שהבעיות שהיו, עדיין שם, ושלא הרבה נפתר והריגוש היה הסחת דעת שהיה לנו נוח ללכת אליה כי היא עזרה להדחיק את הכאב, היא הסיתה אותנו מהעומק שאליו יכולנו להגיע, כי שם בעומק נפגוש את עצמנו ואת הכאב.

העבודה האמיתית בטנטרה אינה הריגוש, העבודה האמיתית היא להיות ברגע, להיות במדיטציה, להסיר את השריון, ללמוד לנשום מחדש, ללמוד להסתכל פנימה ולא להיבהל.

הבונוס בעבודה הטנטרית הוא שכשנעשה עבודת עומק, כשנצלול פנימה לעומקי הווייתנו, נגיע לעומק שיאפשר לנו להתרגש כמו ילדים קטנים, להתרגש באמת ולא כבריחה או הסחת דעת, אז הריגוש יהיה כזה ששום ריגוש לא ישתווה לו, והכי טוב שהריגוש יהיה בחינם כי נוכל להתרגש ולהיות בהודיה מדברים פשוטים שנמצאים סביבנו כל הזמן.

אני מזמין אתכם/ן להכיר עבודה טנטרית עמוקה, אני מזמין אתכם/ן ללמוד להתרגש באמת.

Photo by Morgan Sessions on Unsplash

The post הטנטרה שמתחת לריגוש appeared first on פורטל טנטרה ואומנויות האהבה - Tantra.